בנים ישחקו בברביות אם נאפשר זאת – וזה יעשה להם רק טוב

לאחרונה עלו לכותרות מאבקן של ילדות וילדים ישראלים לביטול ההפרדה המגדרית בחנויות צעצועים כמו טויז-אר-אס, על רקע מחאות דומות ברחבי העולם המערבי שצלחו ואכן הביאו לביטול חלוקת הצעצועים על פי בנים-בנות.

 

צעצועים כחולים לבנים וורודים לבנות – אאוט

רשת טויס אר אס באנגליה הודיעה על ביטול מידור הצעצועים בחנות על פי מין הילד. האם בקרוב נפסיק להפריד בין מתנות לבנים ומתנות לבנות?

לכתבה המלאה

 

כולנו מכירים את החלוקה הקיימת: ילדים בנים מנותבים לצעצועים עם אופי שהוא לרוב תחרותי, מלחמתי ופעמים רבות אף מיליטריסטי, עם דגש רב יותר על מוטוריקה ושימוש בכוח; בזמן שהבנות מנותבות למשחקים שעוסקים באסתטיקה, בעיצוב או בבישול וטיפול בילדים. פעמים רבות תמצאו שאלו של הבנים נצבעו בגווני כחול ואלו של הבנות בגווני הוורוד. אולם כיום, רבות מבינות את הסיכון הגלום בחלוקה הזו – כיוון שאנו יודעות ויודעים שאיבר המין שאיתו נולד הילד לא מתווה שום עתיד מגדרי ברור. בן לא בהכרח יגדל להיות מאצ'ו, אם זה תלוי בו ובעניין שהוא מגלה; ובת לא בהכרח תגדל להיות נסיכה ורודה – את זה אני יודע ממקור ראשון.

 

בנות מתגנדרות, בנים נלחמים – הפרדה הרסנית שמוכתבת כבר מהגיל הרך. צילום: Shutterstock

 

תמיד ידעתי שאני בן שאוהב דברים של בנות

אני הייתי ילד של ברביות. מגיל קטן. אמי מספרת, כשביקשתי שייקחו אותי לאגף הברביות הוורוד והנוצץ בטויז אר אס – אבא היה זה שליווה אותי. אמא שלי שונאת שופינג, שנאה תמיד, ובכלל לא מתעניינת בהסתובבות בחנויות וכל מיני עניינים שנתפסים כמושא חפצה של כל אישה. לאמא שלי גם תמיד היה שיער קצוץ, היא לא צובעת את החלקים האפורים, לא מתאפרת ולא מתגנדרת ללא סיבה, ממש לא מעניין אותה סטייל, והיא גם ממש שונאת לבשל. רק כשגיבשתי לעצמי תפיסת עולם פמיניסטית מוצהרת הבנתי שאמי, שאף פעם לא הגדירה עצמה ככזו, היא האמ-אמא של הפמיניסטיות.

 

לכן, אבא היה זה שהסתובב איתי באגף הברביות ועזר לי לבחור את זו שאקח איתי הביתה היום. לו הייתה יותר סבלנות לכך. עוד מספרת אמי, שאנשים בקיבוץ בו גדלתי רחשו על כך ש"הבעל של עמליה לוקח את הילד לקנות ברביות". אנחנו מדברים על אמצע וסוף שנות התשעים, לצורך העניין. זה ממש לא עניין את הוריי – מאמין שהבנתם עם איזו אמא יש לי עסק – ואבי, רק לשם ההבהרה, היה היפי-אנרכיסט בסן פרנסיסקו של הסיקסטיז. גם כן לא מישהו שיתרגש מילד נשי.

 

הודות להוריי שהביאוני וקנו לי המון ברביות עד הלום, לחלוקה וההתוויה המגדרית שאנו משננים מגיל צעיר בחברה ההו-כה-נאורה שלנו, לא הייתה משמעות עבורי כבר מגיל צעיר. ידעתי שאני בן שאוהב דברים של בנות. לא חונכתי להתנגד לה, אבל בהחלט חונכתי לבחור בעצמי את ההתוויה המגדרית שלי. ואיך שאני מתגעגע לברביות שלי. האוסף שלי כלל גם בובות של מפורסמות התקופה: התאומות אולסן, בריטני ספירס, כריסטינה אגילרה של 'ג'יני אין אה בוטל' וביונסה בתלבושת מהקליפ של 'בוטילישס'. היינו מאושרים יחד.

 

בקיבוץ התלחששו, אבל להורים זה לא הפריע, הם נתנו לו לבחור. צילום: Shutterstock

 

היום בו הפסקתי עם הברביות

לא אשכח את היום בו עשיתי את הוויתור על עצמי לטובת החברה והנורמות שהיא כפתה עליי. איפשהו בגיל היסודי, הודעתי שהפסקתי עם הברביות, והן הועברו לילדה צעירה ממני בקיבוץ על ידי אמי. החרדה הכי גדולה שלי הייתה שישתמשו בקלף הזה לרעתי ויביישו אותי על כך. הייתי חייב להפסיק. כשדיברתי עם דודתי בטלפון על כך, היא שאלה: אתה מפסיק עם הברביות כי אתה באמת רוצה, או כי צוחקים עליך? שיקרתי. אמרתי שאני באמת רוצה. שיקרתי, ועל השקר הזה אכלתי את עצמי שנים כילד. למדתי את הלקח הכואב של לוותר על עצמך לטובת החברה. אבל באמת הפסקתי, כי למרות ששיקרתי באומרי שרציתי להפסיק, ידעתי שצריך לסיים עם זה. לכבות ולהמשיך הלאה. שקלתי את המחירים, והבנתי שהפחד שיביישו אותי על אהבתי הגדולה לברביות הוא פשוט גדול מדי.

 

העניין הוא כזה: הוויתור הזה היה בגדר צמצום נזקים ופגיעות. הפסקתי לשחק בברביות במודע, אבל הוויתור הזה לא הפך את החיים שלי כהומו בחברה הקיבוצית לקלים יותר. לקראת סוף גיל היסודי ותחילת החטיבה, איפה שמתחילים ההורמונים, התחיל הנידוי שלי מסביבת הבנים שנמשך עד סוף התיכון. תמיד הייתי הומו מדי בשביל הבנים. התלבשתי מוחצן מדי, עשיתי שטויות בשיער, דיברתי חופשי ומעולם לא שיקרתי לאף אחד שאני סטרייט, כי גם אף פעם לא הייתי סטרייט.

 

הפרידה מהברביות היתה כואבת, אבל היא רק דחתה את הנידוי. צילום: Shutterstock

 

הנוער של היום דווקא מבין

ואמנם, למרות שזה לא משהו שכיח לומר, יש לי אמון ותקווה דווקא בילדים ובנוער של היום. אני לא מתחבר לקריאות ה"גוועלד" על 'הנוער היורד לטמיון'. זה בנאלי ופשטני מדי. אני דווקא מאמין שהנוער של היום חשוף הרבה יותר, ובעל נגישות הרבה יותר גדולה למידע – אולי זה עושה אותם פגיעים יותר, אולי ההפך וזה מחשל אותם, אבל בדבר אחד אני בטוח – זה גורם להם לחשוב קצת יותר מאותם בני שכבה שלי שעלבו בי כל התיכון.

 

לא ברור לי מי (בסביבתי לפחות) תתנגד או יתנגד היום לביטול ההפרדה המגדרית בחנויות צעצועים. זה תהליך שקורה בארצות הברית ובאירופה, ובצדק. בסך הכל מדובר בעניין לוגיסטי די פשוט, שהתמורות שלו הן מגוונות באופיין ובהיקפן. כנראה שהצעד הזה לבדו הוא לא מה שיציל נוער להטבא"ק שסובל מיחס חברתי מפלה, וגם לא מה שיציל בנות מלגדול בעולם שמחנך אותן מגיל צעיר שהן מכוערות מדי, שמנות מדי, שעירות מדי או לא יפות מספיק. אבל, צעד צעד בעתו. ובמאבק כה שורשי ועמוק, על חופש ושוויון מגדרי, עלינו לחתור לכך ללא הפסקה, תוך כדי שאנו גם עוצרים ומוקירים רגעי זכות קטנים.

 

כדי להביא שינוי צריך להתחיל בבייבי-סטפס. צילום: Shutterstock

 

אני מדמיין את עצמי שוב כילד, הפעם ניגש לחנות טויז-אר-אס ללא מסלול ידוע מראש, לאיזור הצעצועים הוורוד. יתכן שזה יקשה עלי בהתמקדות בבובות, אבל אולי לפחות הפעם לא אהיה הבן היחיד. וזה מרגיש קצת פחות לבד – שזה המון.

תגובות (0)
הוסף תגובה