ציפורה אהרון היתה יכולה להיות אמא של כל אחד מאיתנו

אם מישהו מכם במקרה חי על הירח בחודשים האחרונים ויצא שפספס את הסכסוך שמסעיר את ביצת הבידור המקומית בין הזמר דודו אהרון לאמא ציפורה, אז הנה התקציר: העילה לסכסוך היא בת זוגו של אהרון, שיר רוזנבלום, שבמוצאי שבת קיבלה ממנו הצעת נישואין. אולם לדבריה של ציפורה היא, רחמנא ליצלן, הרוח הרעה המרחפת מעל דודו. למה רעה? רוזנבלום, לטענתה של ציפורה, מרחיקה אותו מהאם המגוננת והופכת את הדודו שלה ל"תל אביבי" יותר מאשר "עקרוני" או מה שזה לא יהיה. אהרון, שליבו נקרע בסאגת "בחירתה של סופי", בסופו של דבר עשה כמובן את מה שכל גבר מאוהב על הפלנטה היה עושה – בוחר באהובתו על פני אמא. דמעות. כמה דמעות.

 

 

דודו אהרון לא לבד: מה הסיפור בין חמיות לכלות?

סיפרו לנו שחמות וכלה נועדו לריב, וכשהן עושות את זה בפומבי זה בכלל קורע. אבל רגע, למה אנחנו מתעקשים לעשות לעצמנו חיים קשים?

לכתבה המלאה

 

עכשיו בואו נניח לרגע אחד את פסטיבל הלעג והשעשוע על גבה של ציפורה האומללה, זו שילדה והניקה, גידלה וטיפחה ואפילו ליוותה את הזמר ב"קח אותי דודו" – כשהיה ה"רווק" המבוקש בתכנית הריאליטי. כבר אז פניני הלשון שלה והדרישות הבלתי אפשריות שהיו לה מכל כלה מיועדת באו לידי ביטוי היטב. אותה ציפורה חשה כיום שהיא מאבדת את הבן היקר לה מכל, והיא החליטה לזעוק בכיכר העיר "די, שחררי אותו". כעת, היא מנצלת כל במה אפשרית כדי להעביר לו את המסרים שאינה יכולה בדרך אחרת, מכיוון שאין ביניהם קשר נכון לרגע זה.

 

"אלך לכלא ולא תהיה חתונה" – אמרה האם הכואבת אתמול בתגובה לידיעה על האירוסין, והקפיצה את כל אתרי הבידור שחגגו על פיסת הרכילות כעל שלל רב. ציפורה יכולה לנצל את הפרסום והמעמד כדי להעביר מסרים לבנה ולבייש אותו בפומבי. האם הוא מתבייש? סביר להניח שכן. ואולי הוא כבר רגיל. אלא שאנחנו, שיושבים עם פופקורן מול המסך בכל פעם שהפרשייה הזו מסתעפת, מצקצקים בנאורות ומלגלגים על אותה "אמא פרימיטיבית" שעושה לבנה את הבושות בנוסח "אמא של יוני" מהסדרה "שכונת חיים" – אנחנו אולי צריכים להתבייש יותר מאהרון.

 

דודו אהרון, ציפורה אהרון ושיר רוזנבלום ברגע נדיר של סולחה. צילום: ארן חן צלמים

 

 

משפחה שנקרעת לעיני המצלמות הפכה לבידור להמונים

אתם יודעים מה, צריך לשאול – מדוע אנחנו נהנים מזה? הרי הסיפור הזה של אמא מגוננת מדי ושל סכסוכים משפחתיים על רקע בחירת חתן או כלה שאינם מוצאים חן בעיני ההורים זה לא דבר חדש במחוזותינו. אם כל אחד יהיה כן עם עצמו, רובנו נגלה שבעצם מדובר בטרגדיה של כולנו. כן, הגנום היהודי של האם המגוננת ושל תאוות כל אם לראות את בנה או בתה מסודרים ועומדים תחת חופה כדת משה וישראל, היא לא משהו מופרך פה.

 

אנחנו צוחקים על ציפורה אהרון שכואבת ודואבת כי היא מספקת לנו את הסחורה. ציפורה הפכה בעל כורחה למטרה קלה, צבעונית, כזאת שמשחררת פניני לשון עילגים ואפשר להסתלבט עליה חופשי. היא דמות ה"עמחה" שכולם אוהבים להתנשא עליה. אלא שאנחנו נוטים לשכוח את ניסיונות ההתחמקות הנשנים בכל חג משאלות כמו: "אז מה עושה בן הזוג שלך בחיים? ומתי תתחתני? ומתי נכדים?". אנחנו ה"נאורים" ו"המשכילים" ו"הנעלים" יותר, יכולים להרשות לעצמנו לצחוק על אישה שמאיימת שתיכנס לכלא אם הבן שלה יתחתן.

 

הסימנים הראשונים הופיעו כבר ב"רווק". צילום מסך

 

בתוך הלעג והצחוק כולנו שוכחים שהאימא הזאת יכולה להיות האימא של כולנו, זו שמסיבות כאלה ואחרות חשה שהיא מאבדת את היקר לה מכל. זו שהילדים שלה, אנחנו, עלולים יום אחד למצוא את עצמנו מככבים בפייסבוק בפוסט ויראלי של אחד מהורינו שמתנגד נחרצות לבחיר או בחירת ליבנו ורוצה לקבל את אהדת קהל המלייקקים ברשת, ואולי לגמור גם כאייטם בצינור לילה.

 

הסכסוך במשפחת אהרון הוא סכסוך לא נעים. המשפחה נקרעת מול המצלמות, ואנחנו, שחושבים שמדובר בבידור להמונים, מנצלים אותה בחולשתה, ברגעים הפגיעים ביותר שלה. לציפורה לא ממש אכפת מה אנחנו חושבים, וסביר להניח שגם לא דודו. מבחינתה לפחות, המטרה מקדשת את כל האמצעים. אפשר להסכים איתה ואפשר גם לא. מה שאי אפשר לקחת ממנה הוא את הנאמנות של האם שתעשה הכל כדי לגונן על ילדה האהוב, גם אם מתוך תפיסת עולם שמרנית שאיש מבני דורנו לא מתחבר אליה יותר. אז אולי כבר די לעשות ממנה צחוק? 

תגובות (0)
הוסף תגובה