ג'ניפר לופז היא לא מודל פמיניסטי פורץ דרך

ג'ניפר לופז, עשתה לא מזמן הקראה דרמטית לטקסט של השיר "Baby got back" של הראפר הידוע בכינויו סר מיקס אלוט, שמסתבר שנכתב בהשראתה. ההתייחסות אל הטקסט וההקראה היתה כאילו מדובר באיזה מניפסט פמיניסטי פורץ דרך. ולמרות שהשיר הוא בסך הכל קליל, כיפי ונחמד ולמרות שג'יי לו היא מלכה לכל דבר ועניין, אני לא בטוחה שהייתי רצה לחרוט אותו על דגל המאבק הפמיניסטי או זה של המאבק באידאל הרזון.

 

עוד באון לייף:

 

אז למי שלא מכיר את השיר או ההיסטוריה שלו צריך לדעת שהוא יצא בתחילת הניינטיז העליזות, הוא נחשב לדיי מהפכני בתקופתו, והוא דיבר על החיבה, בלשון המעטה, של הראפר לנשים עם ישבנים עגולים, גדולים וקימורים. ויתרה מזאת, הוא התריס בפני מודל היופי הלבן והרזה. שורות כמו "So cosmo says you're fat, well I aint down with that", היוו קרקע פורייה לשינוי תפסיתי בכל הנוגע למודל הגוף הנשי הבלעדי שהיה מקובל עד לאותו הזמן, וההצלחה של השיר תרמה לזה לא פחות. עד פה הכל טוב ויפה, אבל שורות אחרות גובלות ואולי אפילו עוברות את הגבול של החפצת נשים ופה נשאלת השאלה- מה הקשר בין המאבק במודל הרזון לבין המאבק על ה"זכות" להיות מוחפצת מינית בכל מידה?

 

 

אז כן, יש גבול שעובר בין המאבק באידאל הרזון ההרסני או באידאל יופי אחד ויחיד, לבין המאבק על "הזכות" להיות מוחפצת מינית. וכן, הוא יחסית דק. לפעמים הוא אפילו עד כדי כך דק עד שלא רואים אותו בכלל. אבל בלתי נראה ככל שיהיה, לא רק שהוא לא משרת נשים הוא אפילו פוגע בהן, או לפחות בהתקדמות שלהן. כלומר, כשנשים נאבקות על כך שיכירו בגוף שלהן כסקסי אבל רואות בהחפצה שלו כאקט לגיטימי או כנגזרת לגיטימית מהיותן סקסיות, הן למעשה משמרות את המצב הקיים – שמותר ואפילו מחמיא להתייחס אליהן כאל חפץ שכל המהות שלו היא מיניות. אז איפה עובר הגבול הזה אתם שואלים?

 

ובכן, בשביל לנסות להבין את זה כדאי לבחון את המאבק שמתנהל בשנים האחרונות אל מול אותו מודל רזון בתקשורת ובאופנה. דוגמא טובה לזה היא ההבלחות של דוגמניות מלאות, או פשוט קצת יותר מלאות ממה שהורגלנו לראות על דפים ושערים של מגזינים לגברים. אותן נשים מוכתרות לרוב כנשים סקסיות ויפהפיות. כלומר, נחשקות, ובנחשקות הכוונה היא כמובן בעיניי גברים. או במילים אחרות, למען גברים. למעשה, אנו מתחילים לראות נשים שהן לא בדיוק מידה אפס, בבגדי ים על שערים של מגזינים נחשבים כמו ספורטס אילוסטרייטד כאשר התגובות הציבוריות הן לרוב מעין "כל הכבוד" ו"הגיע הזמן לראות נשים מלאות יותר על שערים של מגזינים". אבל ממה בעצם אנחנו כל כך נפעמים? מזה שעוד אישה מצטלמת חצי ערומה והופכת לחומר אוננות? מזה שעוד מודל של גוף נשי מוחפץ לדרישת הקהל הרחב? זה באמת מה שישנה את אידאל היופי והרזון החולני?

 

 

ובכן, ייתכן שזה ישנה במעט את אידאל הרזון ויראה לנערות צעירות שהן לא חייבות להיות מידה אפס בשביל להיות יפות. אבל חשוב לזכור שהדגש הוא עדיין על המראה שלהן, על היותן יפות ונחשקות ולא עבור עצמן, אלא עבור גברים. ויותר מזה, זה יראה להן שעדיין הדגש הוא על איך שהן נראות ולא מה שהן יכולות לתרום לעולם מבחינת היכולות שלהן. וכן, זה כיף להרגיש יפה וזה גם כיף להרגיש סקסית ואין פה שום נסיון לזלזל או להמעיט בערך של זה- במיוחד בהתחשב בעובדה שרוב הביטחון העצמי והזהות שלנו כרוכים בכך וזה צרוב כל כך עמוק בתודעה המגדרית שלנו – אבל בשביל שמשהו באמת ישתנה בתפיסה החברתית אנחנו צריכים להפסיק לחפש מודלים מקובלים של יופי, או גזרות שונות של גוף, כי נשים וגברים תמיד יבואו ב"אריזות שונות" ואסור לנו לתת למודל אחד להאפיל על השאר. אז מה כן נשאר לנו לעשות? להתרכז במה שיש לנו להציע מעבר לזה ולהילחם על הזכות הזאת.

 

אין ספק שהמאבק באידאל הרזון ובמודל היופי האחיד מבורך והכרחי. אבל כל עוד הוא סובב סביב המראה שלנו והלגיטימציה שלנו לבוא בגדלים ואריזות שונות, סביב הרצון שלנו להיתפס כסקסיות גם עם תחת גדול או ציצים קטנים, זה כל מה שנהיה ונמשיך להישפט לפי זה במקום לפי היכולות שלנו. ולמעשה, במקום להתקדם אנחנו נמשיך לדשדש במקום. 

תגובות (0)
הוסף תגובה