חיל החפרים: עוד פרק מושתק בהיסטוריה

טליה קליינר-דייגי מעדה לתוך אחד הפרקים המושתקים בהיסטוריה של היהודים בפלסטינה. הכל התחיל כשהיא ומשפחתה תיכננו טיול שורשים לבודפשט – שם, בהכנות לטיול, היא הבינה פתאום שאין לה שום מידע על חייו של אביה בתקופה שלפני המלחמה. היא ידעה שהוא שירת בצבא, וידעה שכדי למצוא את כתובת הבית בהונגריה עליה לאתר את המסמכים הצבאיים שלו. בארכיון חיפה היא נתקלה באישה שנתנה לה הפניות לכל גורם אפשרי, ובמוזיאון בית הגדודים היא מצאה את הסיפור על יוסף אלמוגי, שלקח אותה בערך שבעים שנה אחורה, לתקופת השירות הצבאי של אביה, אברהם דייגי.

עוד באון לייף:

גל לוסקי: קל מאוד להשמיד אוכלוסיה שלמה

אמיצות: התנגדות נשית בשואה

חיי רבקה: ממחתרת הגטו ועד למשפט אייכמן

הם שירתו עם סבא שלי, יוסף מימוני. הוא היה בנו של אחד הרבנים שהנהיגו את הקהילה היהודית בסילוואן. בפרעות 1929 הם ניצלו מכיוון שחאג' מוחמד גוזלן פרש עליהם את חסותו. כשבגר מעט, התגייס יחד עם כ-3,000 צעירים לפלוגת החפרים של הצבא הבריטי, שהוקמו עוד לפני הבריגדה היהודית המפורסמת – ועד מהרה מצאו את עצמם באחד הקרבות הקשים ביותר שנערכו ביוון. סבא שלי, ככול הנראה יחד עם אביה של קליינר-דייגי ועוד כ-1,500 חיילים, נתפסו בקאלאמטה ושהו במחנה עבודה במשך שלושה חודשים. הם הוחזקו בתת-תנאים, על-אף שהיו חיילים ולפיכך במעמד של שבויי מלחמה. סבא שלי הצליח לברוח, כשקפץ מהרכבת שהעבירה אותם ללאריסה ומשם לסלוניקי. למרות שהתחזה לאנגלי, הוא נתפס על-ידי סיירים איטלקים והועבר למחנה שבויים. וכמו שהברק היכה בו פעמיים, הוא חמק בפעם השניה, כששיחד את אחד השומרים באקורדיון ונמלט מהמחנה בתוך ערימת אשפה. הוא התחזה ליווני והלך עד לחזית הדרומית שם הזדהה בפני קצין בריטי. אחרי שחזר לארץ, הוא התגייס לבריגדה היהודית אבל שוחרר כשגילו שהוא פדויי שבי.

אחרים לא היו כל-כך ברי-מזל. מרבית החפרים השבויים הוחזקו במשך ארבע שנים במחנות ריכוז. הם ישנו באוהלים – חימום לא היה שם – והועסקו בעבודות שונות. האוכל היה מועט וההתעללויות רבות, ורבים מהם מתו שם. לקראת סוף המלחמה, כשהגרמנים החליטו להעבירם ממחנה אחד לאחר, הם עשו זאת בצעדת מוות ארוכה שגבתה חיים רבים. למרות זאת, אחרי ששמעו על מחנות ההשמדה של הנאצים, הם ניסו לסייע ליהודים שנרצחו שם בשיטתיות, בין היתר באמצעות ניסיונות הברחת מזון. חנה בית הלחמי, בתו של בנימין בית הלחמי, תיארה בבלוג שלה את המסלול שעברו החפרים בין המחנות השונים.

החפרים בטירונות בצריפין (כונתה אז סרפנד). מתוך עזבונו של יעקב בן דב מפדויי השבי. 

אחד ממאמציו של אלמוגי היה שביתות רעב מרובות שערך במטרה להשיג קבורה צבאית הולמת לחייליו – ובאופן די בלתי-נתפס, הוא הצליח. חיילים יהודים שלחמו בנאצים זכו לקבורה צבאית מכבדת עד כמה שניתן היה באותם תנאים, בחסות הנאצים עצמם, לא פחות. איך הסיפורים האלה נעלמו מההיסטוריה שלנו?

כשהחפרים חזרו ארצה אף אחד מבוני היישוב החדש לא שש לשמוע על החיילים היהודים שנפלו בשבי וממילא הדיבור על השואה כולה היה טאבו עד משפטו של אייכמן.

אבל באותה תקופה, כשהם שבו הלומי קרב, שואה ושבי – לא היה מי שייתן להם קול בניסיון לאסוף את השברים מול הממסד. הבריטים עזבו בשנת 1948 ולקחו איתם את כל התיקים האישיים של החיילים ששירתו אצלם. צה"ל הצעיר לא היה יכול או מוכן לשמוע את פנייתם – הוא היה עסוק בטיפול במקרים רבים של שבויים מהמלחמה המקומית שהתרחשה באותם שנים. הם החלו לשקם את חייהם, אך רבים מהם גידלו משפחות בעודם מתמודדים עם הלם קרב ופוסט-טראומה, שהובילו במקרים רבים לאלכוהוליזם, פרצי זעם וקשיים נפשיים שהשפיעו בתורם על ילדיהם ובני משפחותיהם.

נחזור לטליה. כשהבינה את גודל הפרק ההיסטורי הנעלם שהיה חלק מהעבר המשפחתי שלה, היא החליטה שלא תיתן לו להיעלם שוב. כמו יוסף אלמוגי, היא אומרת, שאחרי שנפל עם חייליו בשבי הוא הבין שכוחם באחדותם, גם היא הבינה שלקבוצה יש עוצמה גדולה. אז היא מובילה את הקבוצה בתביעת ההכרה מול המדינה, ובמאמצי ההנצחה. וכמו כל גיבורי-העל, לקליינר-דייגי יש גם דיי-ג'וב. היא עובדת בבקרת איכות ביום, וייסדה ומנהלת את פורום משפחות פדויי השבי בזמנה הפנוי.

חפרים ארצישראליים במחנה שבויים נאצי בגרמניה עם מנהיגם יוסף אלמוגי, במרכז התמונה

ההתארגנות העצמאית של החפרים שחזרו מהשבי, ארגון פדויי השבי, הצליחה להשיג בשנת 1958 פיצוי מזערי מגרמניה. אולם הזכייה הגדולה מהפיצויים האלה אינה סכומי הכסף הקטנים, אלא דווקא רישומן של מספר עדויות מפי החפרים עצמם. מדינת ישראל, לעומת זאת, הכירה בהם כפדויי שבי רק בשנת 2005, בעקבות מאבק עיקש שניהלה מירי עיתי, בתו של זרח מליניאק מפדויי השבי ואחייניתו של דב מליניאק מחללי הקרב על יוון, אחרי שנדרשה להוכיח כמה זה יעלה למשרד הביטחון. מרביתם כבר לא היו בין החיים.

מדינת ישראל עצמה מעולם לא ניסתה למצוא אותם. רק מעטים מבין אלה שעוד היו בחיים כשהזכאות נכנסה לתוקף הכירו אותה. אחד מהם קיבל אותה שבועיים לפני פטירתו, וגם זה אחרי שביקשו ממנו עוד ועוד הוכחות. עד היום קליינר-דייגי נתקלת בנשות חפרים שלא מודעות כלל לזכות הזו וכשהן פונות למשרד גם הן נדרשות לספק הוכחות שלא תמיד נמצאות תחת ידיהן אבל כן זמינות בארכיון משרד הביטחון או בארכיון הצבא הבריטי.

אחרי שהבינה איפה שירת אביה היא מצאה עוד אנשים כמוה, דור שני לחפרים, והם החלו להחליף סיפורים ולחקור יחד. הם פנו למוזיאון בית הגדודים, שהפנה אליהם עוד בני משפחה של חפרים והקבוצה גדלה וגדלה. לפני שלוש שנים היא הקימה את קבוצת הפייסבוק של משפחות החפרים ומאז הם פועלים ללא לאות כדי למצוא עוד כמוהם. הם כותבים ומחפשים ונוסעים למוזיאונים שונים בארץ ובעולם כדי לנסות לדלות עוד פריט מידע על מה שהיה שהם, על מה שעברו האבות והסבים שלנו.

הנרטיב הציוני, שדחה את פדויי השבי מרגע שחזרו לפלשתינה, עדיין מתקשה להסתגל לרעיון, אולם קליינר-דייגי וחבריה לפורום המשפחות מתעקשים – לשתף פעולה עם חיל ההנדסה, להנציח את החפרים בטקסי זיכרון ממלכתיים ואפילו להקים יער: באחת ההזדמנויות, כשחיפשו מקום לערוך בו פגישה שם הפורום, שמעו חברי הגרעין המייסד על "יער פדויי השבי", שנראה כמו מקום המפגש המושלם. אחרי שיצרו קשר עם קק"ל כדי לבדוק היכן בדיוק נמצא אותו יער, הם גילו שהתרומה קיימת, והרעיון ישנו – אבל יער אין. אחרי הכעס והתסכול שחשו – כאב מיוחד, אני מניחה, כזה ששמור במיוחד למי שאביו הקריב הרבה למען הכלל וקיבל בחזרה מעט מדי – הם החליטו לפנות להקמת היער. יער פדויי השבי נחנך במאי 2015 והוא אחד ההישגים הגדולים של הפורום.

עם זאת, קליינר-דייגי מבקשה להדגיש שבשנים האחרונות חל שינוי בהתייחסותו של משרד הביטחון – לפחות ברמה הטקסית, גם אם לא כלפי המשפחות המבקשות למצות את זכויותיהן. ישנם יותר ויותר אירועים שמקיים משרד הביטחון בהם מוזכרים החפרים והאירוע הקשה שעברו. זה קורה בזכות שיתופי פעולה מצויינים שיצר פורום המשפחות, בהובלתה של קליינר-דייגי, עם ארגון "צוות" גימלאי צה"ל, המוזיאון ללוחם היהודי בלטרון ומוזיאון בית הגדודים באביחיל.

משונה איך ההיסטוריה עובדת. טליה קליינר-דייגי רצתה לגלות איפה גר אבא שלה לפני שעלה לארץ. אני גיליתי את הסיפור דרך גזיר עיתון ישן שהסתובב בין בני המשפחה. ידיעת ההיסטוריה המשפחתית, וההבנה שהיא שזורה בהיסטוריה הקולקטיבית שלנו היא בעלת חשיבות עצומה. היכולת לתקן אפילו מעט מהעוול ההיסטורי שעשתה הציונות על-ידי הנצחת הפרק האבוד הזה, היא נחמה קטנה בעלת כוח גדול.

פורום משפחות פדויי השבי עדיין מחפשים בני משפחה של חפרים. אפשר למצוא אותם בעמוד הפייסבוק או בקבוצה, או ליצור איתם קשר במייל