במותן ציוו לנו את החיים

ימי הזיכרון והעצמאות שיחולו השבוע, היא הזדמנות טובה וחשובה לבחון שוב את השיח הציבורי הקיים בישראל סביב נושאי הגבורה, ההנצחה והשכול הממלכתי.

עוד באון לייף:

 

נשים לוחמות היו מנת חלקו של צה"ל מראשית דרכו וגם במחתרות השונות טרם הקמתו, אך בשנים האחרונות – בעיקר מאז מלחמת לבנון השנייה, דרך  'צוק איתן' ועד ימינו אנו ואירועי האינתיפאדה השלישית –  החלו נשים להשתלב ביתר שאת במקצועות לחימה שונים ולקחת חלק פעיל והתקפי בקרבות השונים. מגמה זו הגיעה בד בבד גם עם פגיעות ואבדות בקרב נשים בצבא.

מטבע המציאות, רוב רובם של הנופלים בקרבות הינם גברים, אך חשוב לזכור כי לאורך השנים נפלו במערכות ישראל מאות נשים לוחמות, חיילות וקצינות.
בין השנים 1962-2016 נפלו קרוב ל- 550 חיילות במלחמות ומאורעות השונים.
זהו נתון אגב, שהופק במיוחד עבור טור זה והפילוח המגדרי לא היה קיים בצבא ובמשרד הביטחון קודם לכן.יש להוסיף לכך כמובן, את הנשים שנפלו במלחמת השחרור ובמערכות נוספות, כך שמדובר במספר גדול יותר.
לכך יש להוסיף אלפי חיילות נשים – קרוב ל- 3000,  אשר הוגדרו ומוגדרות  פצועות צה"ל, הן פציעות פיזיות והן לוקות בהלם קרב ותופעות פוסט טראומה.

חרף עובדה זו, הדיון הציבורי אודות יום הזיכרון בישראל הוא עדיין גברי מאוד בכללותו.
הסמנטיקה היא זכרית לגמרי.
יום הזיכרון עצמו מכונה: "יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה",
הארגון המרכזי של משפחות השכול נקרא: "יד לבנים" וכך גם מבני ההנצחה הציבוריים בערים השונות, הטרמינולוגיה הציבורית מדברת בעיקר על  'אחי גיבורי התהילה', 'רעות לוחמים' ועוד מושגים שונים בעלי הטיית זכר בלבד.
ההקשר הנשי בשיח השכול הישראלי מתרכז בעיקר בנשים שהינן קרובות משפחה של הנופלים: אימהות שכולות, אלמנות צה"ל, חברות שכולות אשר נאבקות (בצדק רב) על הכרה ממסדית ועל מעמדן הציבורי וכו'. גם תפקיד 'קצינת הנפגעים', הוא תפקיד אשר שמור, ברוב המקרים, לנשים בצבא.
החיילות הנפגעות נעדרות כמעט כליל מסמליו וממסגורו הציבורי והתקשורתי של היום החשוב והרגיש הזה, כמו גם משיח הגבורה השוטף עצמו.

כוחן של המילים ידוע לכל וחשיבותה של השפה כמשנה תפיסות מציאות היא רבה ומשמעותית.
השיח הגברי המאפיין את צה"ל ומערכת הביטחון כולה, הוא תוצאה ישירה של מערכת צבאית, המנוהלת מאז ומעולם על ידי גברים באופן כמעט מוחלט.
בשפה העברית, הטיית 'הזכר' היא אמנם צורת הביטוי הגנרית והשלטת, בעוד צורת הנקבה היא המוחרגת והיוצאת מן הכלל. זוהי תופעה ידועה שיש מי שמנסים ומנסות להילחם בה ולשנות אותה.
(איך אמרה לי מישהי השבוע? " מזל שלפחות 'מדינת' ישראל זו צורת נקבה"…)
אני ערה לכך כי כמו בתחומים אחרים בשיח הפמיניסטי, יש מי שסבורים וסבורות כי ייתכן והבחנה מגדרים בין נופלים לנופלות ייתכן ופוגעת בשוויון.
יחד עם זאת, ישנם אירועים ומעמדים שראוי להקדיש לכך תשומת לב מיוחדת ורגישה. יום הזיכרון הוא אחד מהם.
גם אם שיעור חיילות צה"ל שנפגעו במהלך השנים הוא לכאורה נמוך מול הכלל, ראוי לתת לכך את המקום ואת ההתייחסות בתוך השיח הציבורי, כפי שאוהבים בצה"ל לנסות ולהציג כלפי חוץ במהלך היום יום.

בשירו של נתן אלתרמן 'מגש הכסף' מוזכרים להם יחדיו "נערה ונער", כמו גם בתפילת 'יזכור'  המדגישה כי "יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו".
יש לתת למילים החזקות והחשובות האלו – ביטוי מעשי.