מחוברים 7+: דינן של נשים לנטוש הכל וללכת אחרי בן הזוג

אני מניחה שכל מי שצופה בעונה החדשה והנפלאה של מחוברים פלוס, יסכים שמדובר באחת העונות המסעירות והקשות לצפייה מבין כל העונות. וכשאני אומרת "קשה לצפייה", אני מתכוונת בעיקר למנת המציאות הנושכת הבוטה, זו שנזרקת בפרצופו של הצופה מבלי מסננים מיותרים ומבלי ריכוך או מייק אפ. בשורה התחתונה, שוב מתברר כי גם אנשים שנמצאים בפיק של החיים וחיים את החלום הרטוב של כולנו, מתמודדים עם העובדה הנוראה שמערכות יחסים זוגיות הן איך לומר – לא משהו.

 

מחוברים עונה 7+: גברים נרקסיסטים

ונשים שקורסות תחת הנטל

קשה לצחוק לנוכח התמונות של ?מחוברים? שחושפות גברים נרקיסיסטיים שלא התבגרו, ודואגים רק לעצמם, ונשים שקורסות תחת הנטל ואין להן אפילו אוזן קשבת בבית לכאב שלהן

לטור המלא

 

מערכות היחסים בעונה האחרונה של הסדרה מורכבות מאספקטים קיצוניים של החיים. ניר פרידמן שעזב את הביצה התל אביבית ואת הקריירה ועבר לגור עם שחר במושב מרוחק בצפון, ציפי ורימה המקסימות והאהובות שמתלבטות האם להביא עשרה ילדים ובקושי מתמודדות עם הרדמה של ילד אחד, אך בראש ובראשונה דנה פאן לוזון, שצריכה בעיני לקבל את פרס ישראל כרעיית המילניום. זו שנגררת אחרי בעלה מאמן הכדורגל גיא לוזון ברחבי העולם, מתמודדת עם שני ילדים, ארגון ותיחזוק בית ובעל עם מחסומים רגשיים, ונאלצת בכל פעם מחדש כשמפטרים אותו מהקבוצה לארוז את כל החבילה זו שנקראת משפחה, ולהתחיל מחדש. איך מחדש? בלי שום בסיס, תמיכה או עזרה. בזמן שגיא עסוק בניהול הקריירה שלו ובלחצים ובדרמות לפני משחק לדנה אין הנחות. היא לא יכולה להרשות לעצמה להישבר, להיות מתוסכלת או פשוט לא לצאת מהמיטה יום שלם. לצד החיים שהיא צריכה לנהל, פאן שהחלה בארץ קריירה טלוויזיונית, ובתקופת שהותה בבלגיה אף פיתחה פורמט טלוויזיוני שמצליח בכל רחבי העולם, מרגישה ובצדק שהיא מזניחה את עצמה. הקריירה שלה נקטעת בכל פעם שהמשפחה עוקרת את עצמה למקום אחר, ולהתחיל בכל פעם מחדש, ליצור קשרים ולתחזק בית עם ילדים קטנים שנתקלים באותם קשיי התאקלמות בדיוק, זה לא עסק פשוט בכלל. איך היא עושה את זה? אין לי מושג, אבל ללא ספק לבחורה הזאת יש אופי וכח רצון שמזיז הרים. לא פעם כשאני צופה בתכנית הזאת אני מנסה לשים את עצמי בצד השני, לפני שאני חורצת את דינן של המשתתפות בצורה כזו או אחרת, אני מניחה שעם כל האהבה שבעולם הייתי מתחפפת או נשברת בקשר שכזה, בו את על פניו עם מישהו אך חיה רוב הזמן לבד. הרי גם כשדנה עובדת ומחליטה לחזור ללמד פילאטיס, זה עדיין לא "העיקר", גם הסדרה "נשות הכדורגלנים האמיתיות" שיזמה הרימה לבדה והפיקה בכמה מדינות על הגלובוס, היתה בעצם רק הסייד קיק לעיסוק העיקרי של הבעל. זה לא צריך להיות כך, אך זו המציאות והאמת שזה מעצבן.

 

ואין זה מפתיע. משחר ההיסטוריה היה זה דינן של נשים, שמרצונן החופשי כמובן נסעו אחרי הבעל והקריירה שלו. זה קרה לפני כן ליוסי בניון וגם לחיים רביבו בזמנו. על פניו לנשות הכדורגלנים הללו יש חיים מהאגדות, המשכורות גבוהות, הילדים רוכשים שפות נוספות בקלות, רילוקיישן זה נחמד במיוחד כשהרבה כסף מגיע יחד איתו. אלא שבשורה התחתונה כשהחגיגה נגמרת וחוזרים הביתה הריקנות גדולה. את הריקנות הזאת דנה פאן לוזון לא טורחת ולא רוצה להסתיר. אי אפשר שלא להוריד את הכובע בפניה. פאן לוזון יכולה היתה בשקט לנהל חיים נטולי דאגות עם מניקור בבוקר ויוגה בצהריים, ולגדל ילדים כי "מה כבר חסר לה בחיים". אלא שבדיוק בנקודה הזאת היא לא מוותרת לעצמה לרגע, או ליתר דיוק – לא מוותרת על עצמה. לא על ההגשמה העצמית שלה, על העשייה ועל העצמאות. הכסף? לא ממש משחק פה משחק כמו המהות לא לבטל את עצמך כליל.

 

 

"נוסעת בעקבות האהבה"

אפשר לומר שעל פי תפיסתה של החברה הישראלית האישה היא זו שצריכה, במידה ועומדת על הפרק אפשרות שכזאת, לעזוב הכל לטובת ההגשמה של הבעל. אני מניחה שלו היה זה הפוך כמות הגבות שהיו מורמות כלפי גבר ש"נוסע בעקבות האהבה" היתה כפולה ומכופלת. ייתכן וזה קשור לרמות השכר או יותר נכון לפערי השכר בין נשים וגברים, וייתכן זו עדיין התפיסה המיושנת והמקובעת שנשים הן הסקנד בסט בבית.

 

אולי יוצא דופן הוא הסיפור של הדוגמנית שיר אלמליח והכדורגלן אלרואי כהן, אך גם עם הסתייגות קלה. הסיפור אגב נגמר נכון לימים אלה בטונים צורמים. כהן, כך אומרים, פרש מקריירת הכדורגל המקרטעת שלו כדי להיות לצידה של רעייתו שנוסעת ברחבי העולם, ובמטרה לעזור לה לקדם את קריירת הדוגמנות והעסק המשפחתי. זה התחיל כשאלמליח הייתה ב"האח הגדול" והקריירה שלה זינקה. האם בנסיבות אחרות, דהיינו, במידה והקריירה של כהן היתה נוסקת עדיין הוא היה פורש למענה? לעולם לא נדע, אך האמת היא שאני די בספק. אנחנו עדיין חיים במדינה בה נח יותר לנשים להסכים עם העובדה שהן אלו שנדרש מהן לנסוע אחרי הבעל ולא ההיפך. העניין הזה לטעמי הוא קצת מעבר לתפיסה חברתית אלא ליתר דיוק לתפיסה שלנו את עצמנו. אם אנחנו מוותרות כל כך בקלות כי זה מה שחינכו אותנו שאישה אוהבת ותומכת אמורה לעשות, אז איך אנחנו מצפות שהתפיסה תשתנה?. כמובן שאין כאן כל ביקורת כלפי נשים שנסעו בעקבות האהבה. להיפך, אני מעריצה נשים כאלה ובעיקר את אותן נשים כמו דנה פאן לוזון שגם לא מוכנות לוותר על עצמן בדרך. 

תגובות (0)
הוסף תגובה