זה לא מקום לילדות: כשילדה רוצחת את אבא שלה

"זהו אחד מאותם מקרים שבהם המשפט אינו יכול להכיל את מלוא מורכבותם של החיים ושל הצער האנושי", כתבה השופטת דפנה ברק ארז, בשולי פסק הדין בהקלת עונשו של יונתן היילו (שהרג גבר כתגובה להתעללות מינית וסחיטה כלכלית) במאי האחרון. המקרה של היילו ממחיש את המורכבות בהיותו קורבן ותוקף בו זמנית בעיניי החברה וזה בדיוק הנושא שבחרתי להתעמק בו בספר הביכורים שלי, "זה לא מקום לילדות", שעוסק בנערה שהרגה את אביה לאחר שזה התעלל בה מינית.

 

עוד באון לייף:

 

אם נחזור לסיפורו של יונתן היילו, נראה שהוא רחוק מלהיות המקרה היחידי בו הקורבן חצה את הגבול ועבר לתוקף על מנת לשים קץ להתעללות, לאיומים ולפחד שהיה שרוי בהם. בין מקרים אחרים שהתפרסמו אפשר למנות גם את כרמלה בוחבוט, שהרגה את בעלה ב-1994 לאחר שזה התעלל בה פיזית, מילולית ורגשית לאורך נישואי השניים, בגד בה ואף לבסוף איים לרצוח אותה. היא ירתה בו 31 כדורים. 24 מתוכם פגעו בו, בדיוק כמספר השנים בהן הייתה קרבן לאלימות -24 שנות נישואים.

 

 

"במשך שנים חלמתי לרצוח את אבא שלי"

ז'קלין סבאג' שרצחה את בעלה שהיכה ואנס אותה קיבלה חנינה מנשיא צרפת ויוצאת לחופשי. דורית אברמוביץ' חושבת שמדובר באשה אמיצה שמימשה את הפנטזיה של נאנסות רבות

לטור המלא

 

על אף שמדובר במקרים שונים לחלוטין עם גזרי דין שונים זה מזה, קשה להתעלם מהעובדה ששניהם חושפים חולשה מסוימת בחברה שלנו. בשניהם הקורבנות היו במצב כל כך גדול של חוסר אונים וללא יכולת לפנות לעזרה, עד כדי כך שהרגישו שאין להם ברירה אלא לבצע את מה שעשו. באיזשהו מקום קראתי שכשהשוטרים באו להוציא את כרמלה בוחבוט מביתה וכל השכנים התקבצו לראות את המאורע, היא צעקה לעברם, "מה אתם מסתכלים עכשיו, עשרים שנים שמעתם את הצעקות ולא עשיתם כלום." וכאן נשאלת השאלה, איך אנחנו כחברה מאפשרים לזה לקרות? איך אנחנו מאפשרים לאנשים שנמצאים במצבים כל כך קשים של התעללות להיות חסרי אונים מול המערכת, להרגיש שאין להם למי לפנות, שאף אחד לא יעזור להם ואין להם מנוס מלבד לבצע עבירה של לקיחת חיים?

 

אני לא מתיימרת להביא תשובה ובטח ובטח לא כזו שהיא חד משמעית כי אי אפשר להגיע לכזו בסוגיה כה סבוכה ומורכבת. אני בחרתי להתעסק בשאלות הללו דרך החוויה האישית של קורבן שאולי בהיותו כחלק מאוכלוסייה שקופה יותר, מופלה או אפילו מוחלשת, הוא מרגיש שהוא לא יכול להתלונן או שהתלונות שלו נדחות ולא זוכות להתייחסות ראויה. כלומר, המכנה המשותף בלא מעט מהמקרים הללו הוא שמלכתחילה מדובר באנשים שמקבלים פעם אחר פעם את המסר החברתי שהם לא אזרחים שווי זכויות ועל כן אינם ראויים להגנה של החוק. בהתאם לכך, הדרך היחידה עבורם ולהבנתם (וכנראה גם ברגע של יאוש לא רציונלי), להפסיק את מסכת הייסורים שלהם היא לקחת את החוק לידיים. ראוי לציין שאין פה הצדקה או קביעה בנוסח בסדר או לא בסדר, אלא ניסיון לבחון את הסוגיות בתחום האפור הזה שנמצא בגבול שבין קורבן לתוקף, סוגיות שבחרתי להתעסק בהן מאוד בעדינות לאורך הספר ודרך עולמה הרגשי של הדמות הראשית.

 

 

'זה לא מקום לילדות' עוסק בנערה בת חמש עשרה שהורגת את אביה לאחר שזה התעלל בה מינית לאורך שנים. הספר חושף את התחושות האישיות שלה לצד הקשרים המורכבים שיש לה עם הדמויות השונות בחייה, את עולמן של אותן הדמויות מנקודת מבטה, והסביבה הכללית בה היא מתקיימת. לאורך הסיפור הגיבורה נעה בין תחושות של בדידות, אשמה וייאוש לבין תחושות של חופש מדומה ותקווה שאולי דווקא לאחר המעשה העתיד שלה צפוי להיות טוב יותר. תחושות אלו מקשות עליה לקבל את ההחלטה האם להסגיר את עצמה למשטרה (האם יבינו אותה? או שלחילופין היא פשוט תחליף כלא אחד באחר?), או לנסות לנצור את סודה על מנת לחמוק מעונש, והאם היא בכלל מסוגלת לעשות את זה.

 

נשאלתי פעמים רבות האם מדובר בסיפור האישי שלי או האם חלקים מהסיפור האישי שלי שזטרים בספר. ובכן, התשובה שלילית. הסיפור לא אוטוביוגרפי או בעל קווים שכאלו. ההשראה העיקרית לכתיבה הגיעה ממקרה יונתן היילו אליו נחשפתי לראשונה ב-2013 ואני חושבת שכמו רוב האנשים שנחשפו אליו, הוא העלה אצלי הרבה תהיות לגבי משמעות המונח "צדק". יחד עם זאת, בחרתי להתמקד וליצור דמות נשית, בעיקר מכיוון שהיה לי יותר קל להתחבר לדמות כזו מאשר לדמות גברית. כמו גם שמניסיוני ומהכרות שלי עם נשים, נושא ההטרדות והתקיפות המיניות על כל סוגיהן לא פוסח על אף אישה.

 

הספר יוצא בהוצאת "מטר", בעריכת אילנה ברנשטיין ועם איור ועיצוב העטיפה של ביחו. 

תגובות (0)
הוסף תגובה