לצאת מהארון בטבריה

ואני בכלל לא התכוונתי.
זה יצא ממני באמצע שיעור חברה שהעברתי בטבריה, פשוט אמרתי את זה: "אני בקטע של בנות".
לא עבר הרבה זמן והשמועה הגיעה לכל פינה בבי"ס.

"את לסבית?" "יש לך חברה?" "איך בנות עושות את זה?" "מה? את באמת אממ…?"

 

עוד באון לייף:

 

הגעתי הביתה. בכיתי.
נבהלתי.
יש סיכוי שאמרתי מול כיתה שלמה שאני לסבית?
איך אני אביא אותם לתנועה עכשיו?
ואם המורים יגלו? וההורים?
אולי ההורים יגידו למנהלת ואז לא אוכל להדריך יותר בביה"ס?
והאמת, שפשוט פחדתי. פחדתי שאסובב את הגב ויתנו לי כאפה, שיזרקו עליי משהו, שירקו עליי, שירדו עלי, שישפילו אותי.

 

ומה אם ההורים יגלו? מור רחל קארו וחברים. צילום: יח"צ

 

התקשרתי לרכזת "להתוודות".
"שומעת? יש סיכוי כזה ש.. אמרתי לכמה ילדים שאני בקטע של בנות. אמרתי להם שאני לסבית."
הלב דופק מהר, בראש כל מילה נשמעת נוראית יותר מהשנייה ו…
ואז פשוט דיברנו. 40 דקות דיברנו, על החיים, על יחסים, על זהות. זה היה מדהים.
ואני בכלל לא התכוונתי.

 

בטבריה אין להט"בים

בטבריה אין להט"בים. כמעט כולם חושבים ככה. אפילו הלהט"בים עצמם.
כי מי רוצה להישאר במקום חשוך שכזה?
"אני מת להגיע לגיל 18 ולעוף מפה"
פה ההומופוביה לא סמויה. היא גלויה. צועקת מתחנות האוטובוס הרעועות, במסדרונות בית-הספר ואפילו על קירות ביתנו, בית הנוע"ל.

 

חודש הגאווה הגיע, ארזתי את מיטב בגדיי הנשיים, הגבריים ומה שביניהם, ונסעתי לעבר העיר הגדולה תל-אביב, לחגוג את זהותי.
בתכנון: לצאת לכמה מסיבות, לראות סרט גאה בקולנוע (בטבריה אין קולנוע, בטח לא מסיבות…) ולצעוד במצעד. המצעד היה עבורי חוויה משמעותית ועוצמתית. הרגשתי חלק מתנועה, מקהילה ועדיין, משהו היה חסר. הייתי עצובה. הרגשתי לא שלמה.

 

חוגגים זהות. צילום: יח"צ

 

תחתית הסולם

אני כועסת. כועסת שבמקום לומר לי מה אתה מרגיש ספגתי ירידות והשפלות גם ממך.
שלא פעם החזרת גם אותי לארון.
אבל אני לא כועסת עליך. אני כועסת שזה ככה.
הרי טבריה מלאה באנשים שכל הזמן לומדים איך הם לא שווים כלום וגם אני נאבקת ללמוד משהו אחר מהחיים פה.
היית צריך את זה כדי "לעבור". היית צריכה את זה כדי להרגיש שזו לא את, שאת לא לסבית. שאת לא בתחתית. אני לא כועסת עלייך.
אולי הייתי עושה אותו דבר בדיוק.

תגובות (0)
הוסף תגובה