אימהות ודיכאון: סיפור בגוף ראשון

מכירות את זה? את ההרגשה שאתן לא מספיק טובות? שלא משנה מה תעשו בסופו של דבר תזיקו לילדים? את התחושה היומיומית שהזמן תקוע והיום לא עובר? נו? שהכל סביבך קורס? לא?

 

אני חיה בשלישייה, חח לא, לא השלישייה שעולה לכן לראש. כל בוקר כשאני מתעוררת, אחרי לילה ארוך של מעט שעות שינה, אני מסתכלת על בעלי, לוקחת נשימה עמוקה וקמה לכיוון האמבטיה כדי לרחוץ פנים ולנסות להתחיל את היום. אני מביטה במראה והיא שם, התאומה שלי, האני הדיכאונית. עומדת ובוהה בי במראה, מצחקקת לה בלעג, יודעת שאני סתם תמימה אם אני חושבת שיהיה לי יום קל. המפלצת הזו, אפילו אי אפשר לקרוא לה מפלצת, היא יותר מזכירה דמות רשעית, מסרט פעולה, אחרי שהשליכו אותה מצד לצד ולא נותר לה שום סנטימטר מלבלב לעין, סתם סמרטוט סחוט ולא יפה.

 

איך זה מרגיש להיות אמא בדיכאון. צילום: shutterstock

 

כל חיי הרגשתי שונה, עצובה, לא מתאימה לשום קבוצה. אבל אני בחיים לא אשכח את היום שהבנתי שמה שיש לי זה בעצם דיכאון. זה היה היום הראשון של החופש הגדול, כבר היו לי ילדים, בת 8 ובת 4. כל השנים סבלתי מעליות ומורדות ולמרות זאת איכשהו תפקדתי. אבל לא בתקופה הזו. אני זוכרת שבעלי הלך לעבודה ואני הייתי בבית (מכל מקום עבודה פיטרו אותי כי לא תפקדתי), ישבתי על קצה המיטה, הסתכלתי על השעון, השעה הייתה שמונה בבוקר ואני זוכרת איך התחננתי לאלוהים שהילדות ישנו עוד קצת, שישנו עד הצהריים כדי שאוכל לחזור לישון ולפחות הבוקר יעבור מבלי שארגיש, לפחות ככה היום יתקצר ויישארו פחות שעות של סבל על טבלת הייאוש היומית שלי. כשהן כבר התעוררו, הכנתי להן ארוחת בוקר, הגשתי להן בקבוק מים גדול (2 ליטר), הנחתי חבילת ניירות לחים על השולחן, דפדפתי בטלוויזיה לערוץ דיסני והוצאתי כל צעצוע שחשבתי שיאהבו. חזרתי למיטה, מתפללת שלא יצטרכו שום דבר מעבר, שום דבר שיכריח אותי לקום אליהן שוב. זה פשוט כאב מידי, כל פעולה הכי קטנה, לבשל, לענות לטלפון, אפילו להוציא הגה מהפה, הכל היה כרוך בסבל, כל פעולה דחפה אותי יותר ויותר למטה, לחור שחור ובולעני. הרגשתי ריקנות שמכרסמת בי מבפנים לאט לאט, הרגשתי לא שווה, לא נחוצה, הרגשתי שאני עול. פחדתי נורא, פחדתי שאני הורסת את הילדות, שמישהו מבחוץ יקלוט שאני לא מתפקדת וייקח לי אותן. ידעתי שאני עושה את כל מה שצריך אבל פחדתי שהעצב השחור הזה יותר בולט מכל דבר אחר. פחדתי גם ממה שאני עושה להן, במקום זמן איכות של משחקים, ריקודים וצחקוקים, כל מה שהן רואות זה עיניים אדומות ומבריקות. ככל שהיום מתקדם כך גם החור השחור גדל ובתוכו מצטמקת כל תזכורת לתקווה. בעלי כבר צריך לחזור מהעבודה ומהמטבח הבשר כבר נועץ בי מבטים, מזכיר לי שצריך לבשל, שצריך להציג דמות של אישה נורמאלית. אז בישלתי וניגבתי את הדמעות כמו גיבורה, לרגע מוצאת את עצמי מדלגת בין חדרי הבית – מרימה בגדים וצעצועים מהרצפה, אוספת צלחות מכל פינה, מעבירה מהר סמרטוט שיראה טיפה נקי ואפילו מצליחה לרקוד לרגע עם הילדות. עשרים וארבע דקות של הגשמה עצמית ושוב נשפכתי בספה, מחכה שהלילה יגיע, שכולם ילכו לישון, שיגיע שוב השקט המיוחל והמזמין, השקט הוא שלי, הוא החבר הכי טוב שלי, הוא מקשיב לי, הוא מאפשר לי לבכות.

 

אני מנסה לחשוב חיובי, באמת שאני מנסה, אני יודעת שאני אימא טובה, נכון, יש לי ימים של חוסר תפקוד אבל גם בימים האלה אני נותנת להן כל מה שצריך, אני לא מזניחה אותן ובימים הקלים יותר אני מפצה אותן על הכל. אני גם משתדלת להתעלם מכל ה"סופר אימהות" שתמיד יודעות להגיד מ"נסיונן הרב" ש"אין לך ברירה, את צריכה לעבוד ולפרנס ולחשוב חיובי" איזו קלות נכון? זה ממש קל, הכי פשוט, לחשוב על משהו אחר, לשטוף פנים ולחיות, לא?

אז לא!!! זה לא עובד ככה, זה לא קל ולא, לא תמיד יש סיבה לדיכאון ואי אפשר לפתור כל דבר בשיחה טובה וכן, יש ימים בלתי אפשריים, כן, כן, ממש ככה! אז איך הולך המשפט הזה באנגלית?

"אל תשפטו אותי עד שלא תלכו בנעליי".

תגובות (0)
הוסף תגובה