רווק בפריפריה: כך עברתי מתל אביב לחולון ונשארתי בחיים

החלום שלי תמיד היה לגור בתל אביב. כמי שגדל בחולון, החיים בעיר ללא הפסקה נראו לי כמו פנטזיה. כולה רבע שעה נסיעה מהבית וכבר מגיעים לעולם אחר: ים, הופעות בבארבי, בתי קפה קטנים, שיחות ספסל, נקניקיות ובירה באחת בלילה, חומוס משאוושה של שישי בצהריים, ואווירה כזו של עיר מיוחדת שתמיד קורה בה משהו.

ב-1 באפריל 2006 זה קרה – עברתי לגור בתל אביב. זו הייתה דירת 2 חדרים בגודל 63 מ"ר שדאגתי לשמר כמוזיאון למורשת פולין. לוקיישן: הצפון הישן, מטר מכל מה שצריך – איכילוב, בית המשפט ובית אבות פאלאס ברחוב וייצמן.

הנוף התל אביבי שאיבדתי. צילום: אלעד אקרמן

הפלוסים: הכל + בית קפה. המינוסים: רעש אימים, אוטובוסים שמפליצים עשן שחור, אמבולנסים צורחים 24/7, מטענים חשודים כל שני וחמישי כולל אקשן של חסימת רחוב, ונהגים מופרעים שמתחרים מי ידרוס יותר מהר. ויש גם אטרקציה: זקנות בנות 100 נוהגות ברכבי גולף. זה ענק וצריך לראות כדי להאמין (האחריות עליכם).

בקיצור, הגשמתי את החלום שקראתי בספרים. זו הייתה תקופה נהדרת שכללה הרבה בחורות, אהבות נכזבות ורסיסים קטנים של לב שבור, אלכוהול זול, בחורות, צילומים, שוטטות, בזבוזים, ים ובחורות.

 

להיות גבר רווק ונמוך באתרי הכרויות

לא משנה כמה אתם יפים, חכמים, מצליחים ומוכשרים. אם אתם לא גבוהים יותר מ-170 ס"מ, לא יהיה לכם סיכוי עם נשים. שלום, אני אלעד ואני גמד

לטור המלא

 

תל אביב גרמה לי לחשוב מהר, לפעול יותר מהר, להתעייף ולרצות עוד מאותו דבר.
אהבתי בה את החורף, תיעבתי את הקיץ, נשמתי את המלוח של הגלים, הלכתי ורכבתי לאורכה ולרוחבה ורציתי שלא ייגמר לעולם. בתל אביב קיבלתי את ההזדמנות הראשונה להתפרנס מכתיבה.

כתבתי בה מחזות, סיפורים ושירים, כתבתי לרדיו, שוטטתי לבד בלילות, הצטלמתי לעיתון ובלילות שישי צילמתי נשים יפות במועדונים. היה לי ברור שזה סרט בהמשכים ושלא אוכל לעזוב את העיר הזו, שסבא שלי הגיע אליה כבחור צעיר ובנה בה בתים. התאהבתי בתל אביב והרומן היה מופלא וכואב והרסני ומעייף ומענג.

אבל אחרי שמונה שנים וחצי התחלתי להרגיש שמיציתי. ובדיוק אז הייתה לי הזדמנות נדירה לרכוש דירה – וזה המקום להודות להוריי האהובים שהביאוני עד הלום. עליתי על הקטנוע וכיוונתי לדרום תל אביב בואכה פלורנטין. נכנסתי למשרד תיווך וביקשתי לראות נכס במחיר (שחשבתי) שיכולתי להרשות לעצמי עם משכנתה סבירה בלי למכור לבלב.

ת"א גרמה לי לחשוב מהר, לפעול מהר ולרצות עוד מאותו הדבר. אלעד אקרמן

"בוא!" אמר המתווך הנלהב, שלף צרור מפתחות ועשה איתי כברת דרך אל בניין רקוב ומתפורר ברחוב הקישון. "זה בטוח לעלות?" שאלתי, מביט בחשש על מדרגות שבורות וטיח מפורר, נושם שתן חמוץ וזוכה לקבלת פנים של צינורות מים פרוביזוריים, תפזורת בלוני גז וג'וקים מרוטשים. רק שלט "מבנה מסוכן למגורים" היה חסר. "בטח, תעלה! הכל בסדר. זה אחלה בניין".

נכנסנו לדירה. 80 מ"ר, רצפות מצוירות, תקרה בגובה 4 מטר, טיח מתקלף, צנרת מתה, בקיצור חוויה. "כמה התענוג?" – "מיליון שלוש מאות שמונים", ענה מבסוט, "אבל אפשר ללחוץ על המוכר ולרדת גם ל-1.3 אם תזדרז". – "מה 1.3? אני צריך לשפוך פה 300 אלף כדי להביא אותה למצב נורמלי".

– "בסדר אחי, אבל תראה, רצפות מצוירות!". לא רציתי לראות. במקום זה ברחתי והמשכתי לחפש. עם הזמן (וזה לקח די הרבה) הבנתי שאין טעם למכור איברים פנימיים בשביל הסטטוס הזה של "לגור בתל אביב". על חורים מגוחכים שנראים יותר גרוע ממלונה רצו מיליון וחצי. זו בדיחה ממש רעה והיא הייתה על חשבוני.

כל מה שצריך במרחק נגיעה. סלון ביתי התל אביבי. צילום: אלעד אקרמן

כמעט מיואש החלטתי לנסות את מזלי בעיר הולדתי (סליחה גבעתיים, סליחה רמת גן – זה לגמרי אישי). כשגלגלתי את השם חולון בשיחות עם חברים קיבלתי ניחומים כנים, השתתפות בצער וחיבוקי עידוד.

לא ממש הבנתי על מה ולמה, כי תכל'ס, זו החלטה מושכלת: ברגע שהבנתי שאין לי מה לחפש עוד בתל אביב, חולון הייתה אופציה הגיונית ונכונה עבורי. ועם התובנה הזו חיפשתי בה דירה ומצאתי במחיר שפוי 57 מ"ר, שלושה חדרים, חניה בטאבו ושקט בסיטונאות.

הדירה ממוקמת בסביבה בה נולדתי וגדלתי. הצלחתי לצאת מהשכונה, אבל לא הצלחתי להוציא את השכונה ממני. יש משהו מעניין, כמעט אנתרופולוגי, בחזרה למקורות שלך אחרי יותר מ-30 שנה. גני הילדים שלי הפכו למועדוני קשישים. הילדים שביליתי איתם נישאו והפכו אבות, ובחלקם אני נתקל בסמטאות בהן שיחקנו יחד.

מהרחוב אני שומע אימהות קוראות לילדים לעלות הביתה, כמו פעם. בחניות נחות מכוניות ישנות שמעלות זיכרונות. מהשכנים אפשר להריח מרקים או שקשוקה טרייה, ובחלון הגדול בסלון רואים שמש טובה שוקעת על בניינים נמוכים, ממש כמו בשנות השמונים הצבעוניות כשהכל עוד היה תמים ופשוט.

נכון, אין על תל אביב. גם לא יהיה. לא מצאתי בחולון קפה שכונתי טוב (לא, הקופיקס לא נחשב) אז קניתי מכונת קפה שמכינה לי אספרסו כמו שאני אוהב. אין לי סושייה שווה מתחת לבית, אבל מצאתי אחלה פיצה מעבר לפינה. אין ים, והביקור האחרון בחופי בת ים היה עצוב. לא תמצאו בה ארכיטקטורה מרשימה, מבנים בסגנון באוהאוס או אדריכלות אקלקטית. היא לא מעוררת בי חשק לשוטט עם מצלמה ולצלם כמו שתל אביב גרמה לי.

לקח זמן להתרגל. סלון ביתי בחולון. צילום: אלעד אקרמן

המעבר חזרה לחולון לווה בתהליך הסתגלות שארך זמן. אבל עזבתי בשמחה ובהשלמה גדולה כי השארתי מאחוריי תל אביב אחרת, שונה מאוד מזו של 2006. יותר אלימה. יותר צפופה. פחות סובלנית. יותר דורסנית. עוד ועוד גורדי שחקים הטילו צל ורוחות על המדרכות, ונדל"ן מפלצתי כיסה את הרחובות.

אף אחד לא ייקח ממנה את מה שהיא הפכה להיות ואת מה שהיא העניקה לי. אבל החברים שלי עזבו כולם. אחת התחתנה, לשני נמאס לחפש חניה, השכנים האהובים התפזרו לכל עבר, והרגשתי שאני חייב לקחת הפסקה מהעיר ללא הפסקה.

במפתיע (או שלא), חלק מהחברים שלמדו איתי חזרו לחולון – הפעם כהורים צעירים.
ואחרי התאקלמות קצרה פגשתי בה אנשים מקסימים. אמנם עדיין מוזר לי לחשוב שבתור אחד שלא רוצה ילדים אני גר ב"עיר הילדים", אבל זה לא מפריע לי. בדיוק כמו שלא הפריע לי הטלפון מהמתווך התל אביבי.

"נו, מצאת משהו או שבא לך לראות דירת בוטיק בארבעה מיליון?" – "תודה, עברתי לחולון".
– "וואי, אחי, חולון זה סיפור אחר לגמרי". וואלה, צודק. סיפור טוב.