להיות לסבית דתיה ולמצוא הסדר עם אלוהים

כשהייתי בת 21 נכנסתי ביום שישי לחדר של אמא שלי, אבא שלי כבר יצא לבית כנסת, היא שכבה במיטה וקראה עיתון. הסתכלתי עליה ואמרתי: "אמא יש לי חברה ואני מאושרת" ואז היא אמרה "מה?" לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי: "אמא, יש לי חברה ואני מאושרת". היא הזיזה את העיתון וחזרה על השאלה: "מה?!?!". חזרתי על המשפט שוב והיא חזרה ושאלה אבל כל פעם שהיא חזרה על השאלה משהו בתוכי התחיל להתערער וכשהיא התחילה לבכות היה לי ברור שהכל זה סתם שטויות ובטח הכל יחלוף. 

 

שבוע אחר כך היינו אצל הרב. בפגישה הוא אמר לי שאני צריכה גבר כמוהו ובסוף הפגישה אמר לאמא שלי שאני צריכה לבוא שוב. שאני בטח לא ארצה לבוא אבל שתכריח אותי שאם לא אבוא לא אתחתן לעולם.

לא באתי. חודש אח"כ כינסתי את כל השברים לתוך מזוודה ועזבתי את הבית.

ההתמודדות של לסבית דתיה הייתה עבורי מורכבת יותר, מעבר להשלמה האישית הייתי צריכה להשלים או למצוא הסדר עם אלוהים, בחברה הדתית מלמדים אותך שהכל שחור או לבן, אין באמצע ולא עושים הנחות עם אלוהים, כמו שחברה אמרה לי לאחרונה – תנסי לשלוח לי מייל בלי הנקודה בין הגימל לקום ותראי אם זה יגיע – כך גם עם אלוהים – הכל חשוב, מדקדקים גם בפרטים הקטנים.

 

הפחד מול העונש הוא פחד משתק. אז אמרתי לעצמי אוקי – אין אלוהים  – שחור או לבן אני בוחרת בשחור. ואז הבנתי שזה עונש – הבדידות.

את לבד בעולם חשוך, לא מכירה את קודי ההתנהגות, אין לך עם מי לדבר ואת לבד. את ליטרלי לא מכירה אף אחד/ת.

באחד מימי השישי ישבתי במטבח עם מנה חמה ונזכרתי איך ביום הזיכרון הרב של בית ספר דיבר על שולחן שבת במשפחת השכול, על המילה חלל ועל הכיסא הריק והנה אני יושבת בשולחן וכל הכיסאות סביבי ריקים.

אז התחלתי לכתוב ולנגן, אי אפשר להגיד שהייתי מוזיקאית אבל הגיטרה הצליחה להוציא את הכאב  ולפרק אותו לגורמים.

 

עם הזמן התחלתי ללכת לטיפול והכרתי את "בת קול" שם למדתי שאלוהים רואה אותי כבת אדם ואוהב את המכלול שבי ולא רק את הנטייה המינית. למדתי שאפשר להיות דתיה ולסבית ובעיקר הכרתי בנות כמוני.

אני מרגישה עצב עמוק עבור אסתי וינשטיין, ומקווה שאנשים יצליחו לראות באדם את האדם, את המכלול שבו ולא רק את הבחירות שהוא או היא  בחר/ה לעשות.

_ _  _
כחלק מהשלמת התהליך נעמה הכהן מוציאה אלבום בכורה שעוסק את הסיפור האישי שלה. הנה שיר מתוכו.

 

תגובות (0)
הוסף תגובה