לקבל התקף לב בגיל 40 פלוס

אני בת 49, נשואה באושר יחסי, אמא לבן עשר ובת 8 ומתגוררת במרכז הארץ. לפני קצת יותר משנתיים חוויתי התקף לב. כן, אתם קוראים נכון. אישה שטרם חגגה יומהולדת 50, אמא לשני ילדים קטנים, מאושפזת בבית חולים ומטופלת על ידי קרדיולוגים עם פרצוף מודאג. כן, זה קרה לי. האישה הזאת שנגעה במוות וחזרה הייתה אני. והיא יכולה להיות גם את.

עוד באון לייף:

אני מנהלת חיים בורגניים ונורמטיביים למדי. אני עובדת כמפיקה בתחום הפרסום ובן זוגי הוא עורך דין עצמאי. הקריירה שלי תמיד הייתה עמוסה ולחוצה. גם בן זוגי עובד שעות ארוכות ורבות מחוץ לבית. הילדים רגילים שבימי חול, רק אחד מאיתנו נמצא איתם.

מבחינתנו, אין ברירה אחרת. יותר מהצרכים הכלכליים, היה לשנינו ברור מהיום שנישאנו שאין מצב שאחד מאיתנו ישב מהבוקר עד הערב בבית ויגדל את הילדים. אנחנו פשוט לא אנשים כאלה. הקריירות שלנו חשובות לנו, ההצלחה, ההגשה והסיפוק העצמי קריטיים מבחינתנו ועם כל האהבה הענקית והשמחה שהכניסו הקטנים לחיים שלנו, אנחנו לא מוכנים לוותר על החיים שהיו לנו לפניהם. המשמעות היא שסדר היום לחוץ מאוד ועמוס מאוד ובמרבית שעות היממה אני מוצאת את עצמי עושה שלושים דברים במקביל- יד אחת מחזיקה את הסמארטפון ומדברת עם הגננת, יד שנייה מחפשת חופשה משותפת לי ולו כי חייבים לתחזק את הזוגיות, במקביל מרפרפת על מכתב שהגיע מלקוח ומטה אוזן לשיחה של שתי קולגות שמנהלת בחדר הסמוך. אלו הם חיי. או יותר נכון, אלו היו חיי עד לפני שנתיים. היום החיים שלי די זהים, בתוספת אחת- חרדה. אני מפחדת שזה יקרה שוב.

 

התקף לב, הוא מצב חירום רפואי בו אספקת הדם ללב מופסקת בצורה חדה. הסיבה לרוב היא קריש דם. 

לכל הסימפטומים לתופעה ולכתבה המלאה>>

 

 

שום דבר לא הכין אותי ליום הארור ההוא בפברואר של 2014. השעה הייתה 10:00 בבוקר. אני לא זוכרת את הפרטים בצורה מדויקת (נראה לי שהדחקתי היטב את כל הסיפור) אבל אני כן זוכרת שהרגשתי מאוד לא טוב. כאבו לי מאוד הבטן והכתפיים, היה לי חשק להקיא שלא עבר ולא משנה מה אכלתי ומה ניסיתי, סחרחורת קלה והתקשיתי לנשום. אבל התחושה שאני הכי זוכרת היא דווקא הצרבת. הגרון שלי בער. כבר כמה שבועות קודם התחילו לי צרבות מוזרות אבל באותו הבוקר זה באמת היה בלתי נסבל והטבליות להקלה על צרבת שקניתי בבית המרקחת שבוע קודם לכן לא הועילו כלל.

היום אני מבינה שהיו סימנים מקדימים. נגיד, העייפות הקיצונית שלי כשבועיים לפני ההתקף. אני זוכרת שהייתי גמורה מעייפות בצורה שלא אופיינית לי ויחד עם זאת- ממש התקשיתי לישון בלילות. התעוררתי כל שעתיים כי משהו הטריד אותי, כל פעם משהו אחר.

כאשת קריירה ואמא, אני, כמובן, ישנה מעט ופעמים רבות, לדאבוני, גם השינה הזו לא רציפה. אבל העייפות של השבועיים ההם הייתה חריגה ממש. אני זוכרת שביום שישי, כמה ימים לפני ההתקף המדובר, ביקשתי מבן זוגי שייקח את הילדים וייתן לי להשלים קצת שעות שינה. "אני פשוט לא מסוגלת יותר", אמרת לו. גם הוא ראה בבקשה לי משהו חריג אבל אף אחד מאיתנו לא האמין שמדובר בסימן ממש רע. הוא לקח את הילדים לכמה שעות ואני התרסקתי על המיטה. אחרי כמה שעות התעוררתי עייפה מאוד, כאילו לא ישנתי בכלל.

חוץ מענייני השינה, הייתה הצרבת שגם היא לא אופיינית לי ואותה פתרתי בקפיצה לבית

המרקחת. והייתה גם הזעה מוזרה (פברואר!) ותחושה של קוצר נשימה. קשקשתי לעצמי שהקושי לנשום הוא בגלל הסיגריות שאני מעשנת ללא הרף ואמרתי לעצמי שאולי הגיע הזמן להפסיק או לנסות להפחית עם הרעל הזה.

לא חשבתי על התקף לב. אני צעירה מדי, בריאה מדי, פעילה מדי. מה לי ולהתקף לב? זה תמיד נתפס אצלי כ"משהו של מבוגרים". למה שתהיה לי בעיה בלב? אבל טעיתי.

החברות במשרד הבחינו שמשהו לא כשורה. אחרי שדחיתי את הצעות העזרה שלהן שוב ושוב, השכילה אחת מהן, לה אני חבה את חיי, להזמין לי אמבולנס. בבית החולים עברתי צנתור וסדרת בדיקות מקיפה. לקח לי הרבה זמן לעכל שחוויתי התקף לב.

כעת אני במעקב. הפחתתי את הסיגריות בחצי, אני משתדלת להוריד בעומס העבודה עד כמה שניתן ואני משתדלת לעשות ספורט שלוש פעמים בשבוע אבל אני עדיין בחרדה איומה. כל פעם שקצת כואב לי הראש, אני חושבת שהנה, זה מגיע. אני הולכת לחוות התקף לב נוסף. אני מרגישה שנוספה לחיים שלי דאגה איומה שלא תיעלם לעולם. אני לא יכולה למחוק את התקף הלב שעברתי. כל מה שנותר לי לעשות הוא להתמודד עם החרדה האיומה שהוא הוליד ולהזהיר נשים אחרות- קחו פסק זמן, עצרו לרגע, חשבו מה באמת חשוב לכן בחיים האלה. זכרו שסדר יום מטורף שנשמע ומרגיש כמו מרוץ מרתון עלול להסתיים ממש רע והכי חשוב- שימו לב לסימנים המקדימים. הילדים שלי היו קרובים מאוד להיות יתומים היום והמחשבה על זה לא נותנת לי מנוח. אל תתנו לעצמכן להגיע לשם.