אימהות היא לא רק כביסות וקקי ורווקות היא לא מצב תמידי של אומללות

במוצ"ש (2.7) שודרה ב"חדשות השבת" בערוץ 2 כתבה על "רווקות ומאושרות" בנות 30 פלוס. ראיינו שם כמה נשים שאזרו אומץ ויצאו בהצהרה הרדיקלית לפיה הן רווקות מעל גיל 30 וטוב להן. חלקן אף הרחיקו וטענו כי הן כלל לא מחפשות זוגיות ומשפחה. צפיתי בכתבה ומאוד הזדהיתי עם חלק מהנשים בה, אבל לא יכולתי שלא לתהות – מה העניין החדשותי פה? המסגור של הכתבה והקריינות לאורכה, ואני מניחה שגם האופן שבו חלק גדול מהצופים בבית תפסו את הנושא, היא של אבנורמליות. של נשים חריגות ("כמות האיפור משתנה אחרי גיל 30, אה? צריך יותר להסתיר"; "אבל היא לא נותנת לשום דבר לערער אותה"). כי הרי לא יכול להיות שתהיי רווקה מאושרת בת 30. איזה אוקסימורון. מצד אחד הכתבה מציגה נשים נורמליות, לכאורה – נראות טוב, מצליחות ומאושרות. מצד שני, היא משקפת את התפיסה המיושנת לפיה נשים אלו הן החריגות, הן היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל, אחרת הן לא היו נושא לסיקור.

 

 

האם רווקים הם אנשים יותר מאושרים?

למרות הלחץ החברתי, מחקרים מראים כי רווקים ורווקות בריאים יותר, נמצאים פחות בחובות וסובלים פחות ממתח. 5 סיבות טובות להישאר לבד

לטור המלא

 

לא מזמן הקשבתי שוב לשיר של הסמיתס'- ?I know it's over?, בו מוריסי תוהה כיצד ייתכן הדבר שהוא כה מצחיק, חכם, מבדר, נראה טוב, ובכל זאת ישן לבדו הלילה, כבכל לילה. או בקיצור: סיפור חיי, לכאורה. כנשים, לימדו אותנו לחשוב שהמדד להצלחה בחיים הוא לאו דווקא השכלה, קריירה או הישגים, אלא בראש ובראשונה מציאת זוגיות, ובעקבותיה הקמת משפחה ואימהות. מי שלא הולכת בתלם הזה, במועד שנקבע לכך (עד גיל 30), היא חריגה, משהו לא בסדר איתה, היא פגומה. ברגע שעברת את גיל 30 ועודך רווקה- את הופכת לסוג ב', ואת בוודאי מסכנה ואומללה. בדומה להרבה נשים שאני מכירה, גם אני חשבתי פעם שהדבר הכי נורא שיכול לקרות לי זה להיות רווקה בת 30. אבל לא מזמן מלאו לי 30, ולהפתעתי היקום לא קרס; חיי לא נגמרו, ולא ביליתי כל לילה מאז בבכי אל תוך הכר. למען האמת, לא ביליתי כך אף לילה. יש לי חיים מלאים למדי: עבודה משמעותית, תחביבים, בילויים וחברים/ות. אבל לא פעם אני מרגישה שהמשפחה והחברות הנשואות שלי לא רואים/ות את הדברים כמוני. לא מזמן סיכמתי זאת כך:

 

# איך חברות עם ילדים רואות את החיים שלי: אוי איזו מסכנה השעון הביולוגי מתקתק והיא לא מממשת את ייעודה כאמא והחיים שלה התל אביביים, שטחיים וחסרי משמעות.

# איך אני רואה את החיים של חברות עם ילדים: אוי איזה מסכנות נגמרו להן החיים והן חושבות שקקי זה נושא שיחה לגיטימי גם מחוץ למערכונים של חנוך לוין".

 

אמנם הייתי צינית, אבל התפיסות האלו משקפות בעצם את הראייה הדיכוטומית של מקום האישה בחברה שלנו: או שאת נשואה ואמא ואין לך חיים ושאיפות מעבר לגידול הילדים, או שאת רווקה ואומללה ואין לך חיים ושאיפות מעבר למציאת חתן. הכל שחור או לבן, כשבעצם יש באמצע את כל צבעי הקשת: אימהות היא לא רק כביסות וקקי, כמו שהיא לא אך ורק אושר והגשמה עצמית. ורווקות, לעומת זאת, היא לא בהכרח מצב תמידי של אומללות ובדידות, מן מחלה שצריך להחלים ממנה באמצעות גבר שיגאל אותך מייסורייך באמצעות טבעת יהלום.

 

ובחזרה לכתבה – מעולם לא נתקלתי בכתבה על "גברים רווקים ומאושרים בני 30". כי אם אתה גבר רווק בן 30 אז אתה מתהולל וחי את החיים – אתה מודל לחיקוי ולא מושא לרחמים. אם אתה רווק בן 30 כל עתידך לפניך; הרי אין לך שעון ביולוגי דוחק (למרות הירידה באיכות הזרע עם הגיל ועליית השיעורים של אוטיזם ומחלות אחרות בקרב ילדים לאבות מבוגרים), ואם לא התחתנת ועשית ילדים, אתה עדיין יכול להגשים את עצמך בדרכים אחרות, כמו השכלה, קריירה ותחביבים. כשתרצה להתמסד אז תוכל לעשות זאת, וגם זה כמובן לא יפגע לך בקריירה או בתחביבים (בניגוד למה שקורה לאישה שהופכת לאם). אם את אישה, לעומת זאת, כל התחביבים, הבילויים, ואפילו הקריירה, אלו רק דברים שנועדו למלא את החלל, למסך באופן חיצוני על הריקנות הכרוכה בחיים ללא זוגיות. כמו שחגית גינזבורג אומרת במופע הסטנד אפ שלה: "אני בת 34 ורווקה…אני עיתונאית, עצמאית, סטנדאפיסטית – בקיצור אני כישלון". 

 

האמת היא, שהיום אני מאושרת יותר מכפי שהייתי בגיל 19 או 25. יש לי יותר ביטחון בעצמי, אני יותר מגובשת ויודעת מה אני רוצה מהחיים עצמם. יש לי תואר שני בפסיכולוגיה ואני עובדת במקצוע שלי, בעבודה שאני אוהבת. אני יוצאת לבלות, קוראת ספרים, ורצה כמה פעמים בשבוע. ועם הזמן למדתי שלפעמים לצאת לדייטים מאמלל אותי הרבה יותר מאשר להיות לבד. שמערכת יחסים גרועה פוגעת ברווחה הנפשית שלי הרבה יותר מאשר להיות לבד. אמנם לא ויתרתי עדיין על אהבה וזוגיות, אבל כך או כך, אני לא רואה בחתונה את שאיפת חיי. ילדים, אני מקווה, יהיו לי בכל מקרה. וההגדרה העצמית שלי, או האושר שלי, מעולם לא היו תלויים בכך שיש או אין לי בן זוג.ואני מפסיקה להתנצל על כך.

תגובות (0)
הוסף תגובה