לגלח את השיער נתן לי שליטה בתוך תהליך שבו הייתי חסרת אונים

כשהייתי צריכה לגלח את הראש, כשבועיים אחרי טיפול הכימו הראשון, זה עוד הרגיש כמו סרט. מחוץ למציאות, לא אמיתי. נראה לי שבגלל זה גם הצלחתי ליהנות מהאירוע עצמו – היו חברים, בדקתי תספורות/תסרוקות שונות אפשריות לזמן שהוא יתחיל לצמוח בחזרה, ועשיתי את רוב הגזירה בעצמי. היה באירוע הזה משהו מאוד מעצים – להיות בעלת שליטה בתוך תהליך גדול יותר שבתוכו אני חסרת אונים כמעט לחלוטין. זה היה כיף. שמענו ברקע את שינייד אוקונור, זה הרגיש מתאים, וזאת היתה חויה חיובית מאוד. 

 

עוד באון לייף: 

 

בהתחלה אפילו לא חשבתי שארצה או אצטרך פאה. מה אכפת לי ללכת קירחת כמה חודשים? למה אני צריכה לסבול עם שיער של מישהי אחרת על הראש, אולי זה יגרד? יעקצץ? סתם יהיה חם? למה אני צריכה לנסות להיות מישהי שהיא לא אני?

 

ואז, לאט לאט, במשך השבועות והחודשים שהגיעו לאחר מכן התחלתי להבין שלא משנה מה אעשה – עם פאה או בלי פאה, עם איפור או בלי – אני ממילא כבר לא לגמרי אני. 

 

"שמענו ברקע שינייד אוקונור, זה הרגיש מתאים". מתוך הקליפ של Nothing Compares 2 U

 

במשך כל זמן המחלה, מהגילוי, ועד לרגע שידעתי שהגוף שלי נקי מתאים סרטניים, ניסיתי להסתכל על התמונה הגדולה: סרטן שד זה כל כך נפוץ, כלומר – הרופאים מאוד מיומנים ובעלי ניסיון בלטפל בזה. גילינו את זה בשלב שתיים, כלומר – די מוקדם, עם אחוזים גבוהים מאוד להחלמה מלאה. העובדות האלו גרמו לי להרגיש באמת ברת מזל והרגשתי שזה יהיה ילדותי, אפילו כפוי-טובה, לחשוב על איבוד השיער שלי בתור משהו שצריך בכלל להתעכב עליו.

 

גם בנושא הזה התבדיתי. 

כי אנחנו כן גם הגוף שלנו. והשיער שלנו זה חלק מזה. להתנגד או להתכחש לזה, זה פשוט מרגיש לי מיותר וחוטא לאמת. 

 

"להיות בעלת שליטה בתוך תהליך גדול יותר שבתוכו אני חסרת אונים"

 

לא הבנתי מי או מה מסתכל אליי בחזרה מהמראה

בחודשים של הכימו, כשגם הריסים והגבות התחילו לנשור, הייתי מסתכלת במראה ולא מבינה מי או מה מסתכל אליי בחזרה. הידיעה שזה זמני עזרה מאוד, אבל הרבה פעמים הידיעה הזאת פשוט לא הספיקה. תחושת הזהות העצמית שלי התערערה.

 

התחלתי לחבוש פאה. בלונדינית, בדומה מאוד לשיער שהיה לי לפני. 

והבנתי שיותר משאני מתגעגעת ללהיות בעלת שיער, אני גם מתגעגעת ללהיות בלונדינית. פתאום הבנתי כמה הדבר הזה הגדיר אותי. לטוב ולרע. זה פשוט משהו שהיה שם כל השנים האלה, השפיע עליי ועל האינטראקציה שלי עם העולם, ופתאום הוא לא שם. זה נשמע קטן, אבל זה משפיע. במיוחד כשזה מגיע עם עולם תופעות הלוואי השלמות של ההתמודדות עם הסרטן. אז הלכתי עם הפאה, ובעיקר נהניתי מחוסר תשומת הלב המיוחדת מאנשים ברחוב.

 

אבל זה כלפי חוץ.

כלפי פנים, אני חושבת שהייתי רוצה להיות מסוגלת להתסכל במראה הרבה פחות. שיהיה אכפת לי מה אנשים חושבים הרבה פחות. זה פשוט תרגיל, או אתגר, שקשה לקיים דווקא באחת התקופות הכי קשות בחיים. המשאבים גם ככה מדוללים. 

 

אז אני אקח את הפסקה האחרונה הזאת רק כדי להגיד תודה לאנשים שלא גרמו לי להרגיש שונה או אחרת בתקופה שנראיתי אחרת מאוד, לאנשים שעדיין הצליחו לזהות אותי, לראות אותי, כשאחרים לא הצליחו, או לא רצו מספיק. מתוך אינטראקציה עם אנשים מהזן השני הזה, שרואים בעיקר את עצמם, כתבתי את Hits"" – הסינגל השני מתוך האלבום הקצר החדש שלי. מזל גדול שגם בתקופה הנוראית הזאת, המוזיקה עדיין היתה שם בשבילי. מפלט שפוי. גם בתור מאזינה וגם בתור יוצרת. 

 

 

אני רוצה לשלוח חיבוק גדול לכל מי שנמצאת באיזשהו סוג של תהליך כזה עכשיו, שיעבור בקלות, שיעבור נקודה. ומילה אחרונה לסיום – נשים יקרות. זה כבר מזמן לא אחת מתשע. לכו להיבדק אצל כירורג שד לפחות פעם בשנה. זה הציל את החיים שלי. 

 

רותם אור, המוזיקאית והיוצרת שעומדת בראש ההרכב Totemo, תשיק את האי פי החדש Desire's Path"" ב-19.8 במועדון הבסקולה בת"א

תגובות (0)
הוסף תגובה