מאוהבת בבן הזוג שלי ושוכבת גם עם אחרים

מתלבשת, מתאפרת, מסדרת את השיער. מקבלת נשיקה מבן זוגי ויוצאת לדייט עם גבר אחר.

אני בזוגיות 6 שנים. לא מההתחלה חשבנו לפתוח את היחסים אבל הרעיון תמיד היה שם איפשהו. אחרי כ-4 שנים יחד, כשכבר הרגשנו שיצרנו בינינו מערכת יחסים יציבה ובטוחה ושיש בינינו כנות ופרגון שמאפשרים את זה, החלטנו להתחיל להתנסות ביחסים פתוחים.

עוד באון לייף:

בהתחלה זה היה בעיקר חיפוש שלי, רציתי להתנסות עם אישה וחיפשתי מישהי שזה יתאים לה. השיחה ביני לבין בן זוגי הייתה שאם אני או הוא רוצים להתנסות מחוץ ליחסים, זה בסדר- גברים ונשים, הכל הולך. אחרי תקופה של דייטים עם לא מעט נשים וכמה התנסויות חד פעמיות, לקחנו הפסקה. לקיים זוגיות ולצאת לדייטים במקביל זה הרבה עבודה. גם אני וגם בן זוגי היינו עסוקים בלימודים, עבודה וענייני יומיום אחרים והעיסוק בזה נדחק הצידה. אבל הייתה בינינו הבנה שהכל מקובל בין שנינו ואם מישהו מרגיש צורך, הוא יכול שוב לעלות את הנושא.

ואז קרה שהתאהבתי במישהו. מצאתי את עצמי חושבת עליו לא מעט, מפנטזת עליו, מנסה להיות מצחיקה וחמודה לידו כשנפגשנו. ממש כמו ילדת תיכון טיפוסית. הרגשתי מדהים. במשך תקופה ניסיתי לדחוק לפינה את ההרגשה הזאת וכמה טוב היא עושה לי, כמה טוב אני מרגישה לידו, כמה שאני רוצה לממש את הקראש הילדותי הזה. אבל בתוכי עלתה השאלה- למה לי לדחוק את הרגשות המדהימים האלה לצד? גיליתי על עצמי דבר מדהים- אני מסוגלת לחוות אהבה משיכה ותשוקה ליותר מאדם אחד במקביל. כי למרות הרגשות שעלו בי כלפיי הגבר המסעיר והחדש הזה- הרגשות שלי כלפיי בן זוגי לא התעמעמו בכלל! בערך באותו זמן בן זוגי נסע לתקופה לחו"ל ואמרתי לו שאני מפרגנת לו להיות עם בנות אחרות. כל כך ייחלתי לו גם את החוויה המסעירה הזאת של משהו חדש.

ואז, באופן יזום ולא מקרי בכלל, נפגשתי עם שלוש חברות יקרות שחיות ביחסים פתוחים, כל אחת לפי דרכה ומה שמקובל בתוך הזוגיות שלה. חלקנו חוויות, התנסויות, פחדים, כמיהות. הנשים המדהימות האלה נתנו לי המון השראה ואומץ. עוד באותו שבוע ניגשתי לאותו גבר והתוודיתי על רגשותיי והצעתי שניפגש ונדבר על זה. ודבר נוסף שקרה באותו שבוע- פתחתי טינדר. הבנתי שיש בי צורך לחוות התרגשות, התאהבות, הכרות ראשונית, פרפרים בבטן, התחלות חדשות.

לאט לאט התחלתי לספר לאנשים סביבי. היה בי צורך לשתף בהתנסות שלי. לשמוע מחברות שאולי יש להם התנסויות דומות מעולם הדייטינג. למזלי הרב יש לי שתיים-שלוש חברות שמיד פרגנו והבינו. מצאתי גם כמה חברים שנמצאים בהתנסות דומה. אבל גיליתי שרוב האנשים מגיבים במבוכה ובעיקר בזרם בלתי פוסק של שאלות. הבנתי שיש אנשים שאפשר לספר להם ויש אנשים שעדיף שלא.

אני מתמודדת עם לא מעט קולות, פנימיים וחיצוניים, שאומרים שההחלטה שלי לחיות בזוגיות פתוחה היא לא בסדר. ההורים שלי נשואים באושר שנים רבות ולמעשה גם במשפחה המורחבת שלי ראיתי סביבי רק זוגיות מאושרת, מונוגמית ומתפקדת. לא מעט פעמים, כשאני פוגשת גבר אני שומעת קול בתוך הראש שלי שאומר- תגידי, השתגעת? יש לך זוגיות מדהימה, תומכת, מכילה, אוהבת-  למה לך לסכן את כל זה?? או גרוע מזה לפעמים אני ממש מרגישה בוגדת. שאני אשמה לבן זוגי על אף ששנינו עשינו את ההחלטה הזו יחד ושאנחנו כנים לגבי כל התרחשות.

הקולות הפנימיים האלה מהדהדים את מה שאני שומעת מסביבי- "לא יותר פשוט להיפרד?" "איזה אומץ יש לך! אני לא הייתי מרשה לבן זוג שלי דבר כזה" "מה קורה אם את מתאהבת במישהו אחר?" והתגובה האהובה עליי במיוחד – "את לא מקנאה?"

על כל השאלות האלה, יש לי תשובות מצוינות. הן משקפות בעיניי מצד אחד- התרגשות וסקרנות, ומצד שני- פחד. הרעיון של יחסים פתוחים מרגש ומפחיד אנשים כאחד. כשאני מספרת לחברה בפעם הראשונה על זה שאני יוצאת עם גברים אחרים אני רואה בתוך עיניה את השאלה – האם אני הייתי יכולה לחיות ככה? ומנגד את נורת האזהרה שנדלקת לה בראש שאומרת- תזהרי!! זה מסוכן.

לרוב האנשים, וגם עבורי בתקופות מסוימות, הזוגיות היא מקור לביטחון, היא בית, היא משמשת מפלט מהחיים "בחוץ" שיכולים להיות מפחידים, מתישים, מייאשים או מתסכלים. הידיעה שבסוף כל יום אוכל לחזור הביתה למקום שבו תמיד יכילו אותי, יאהבו אותי ויקבלו אותי כפי שאני היא בעצם השאיפה של כל אחד מאיתנו. והנה אני, בחוצפתי, מערערת על המקום הזה. כבר יצא לי לשמוע מחברות רווקות את המשפט- "חוצפנית! יש לך הכל! למה את צריכה ללכת לחפש בחוץ?" כאילו אני "מבזבזת" חומר אנושי שיכול במקום זה להגיע לאלה שאין להם. הבחירה שלי ושל בן זוגי, היא בפירוש לזעזע קצת את הספינה, לאתגר את אזור הנוחות של הזוגיות שיכול להכניס אותנו לשגרה, לבטוח אחד בשני כשאנחנו יודעים שאנחנו לא בלעדיים. בשיחה בינינו עולה הצורך של שנינו בחופש, בקשר זוגי כמקום שלא מונע ממך חוויות אלא מאפשר אותן ומצמיח את שני בן הזוג. בן זוגי חוזר ואומר שהוא לעולם לא ימנע ממני משהו שאני רוצה.

וזאת הסיבה שאני לא מספרת להורים שלי. בשביל מה להפחיד אותם? הם רק רוצים בטובתי. טובתי הפשוטה כפי שהם מבינים אותה- בית, זוגיות, עבודה טובה ויציבה. בטחון. ואני רק רוצה לערער את הביטחון הזה. אז אמא ואבא- יש לי זוגיות מהממת. אני בטוחה בה. ואני שוכבת עם אחרים.

אז כן, יש ימים שאני לא בטוחה. יש ימים שזה מפחיד. לאחרונה שאלתי את בן זוגי- אתה לא מפחד? אתה לא חושש שאנחנו פוגעים באיזושהי דרך בזוגיות שלנו? ותשובתו הפשוטה הקסימה אותי כל כך- עכשיו זה מרגיש לי נכון, אני בטוח בך ואת בי. כשנרגיש שצריך לשנות, נשנה.