בנות גילמור חוזרות: האם הסדרה שפרצה גבולות בעשור הקודם עדיין רלוונטית?

האמת היא שכששמעתי ש'בנות גילמור' חוזרת לעונה חדשה, לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. נטפליקס הודיעו כבר לפני כמה חודשים על חידושה של סדרת הקאלט לעונה של ארבעה פרקים ארוכים בני 90 דקות, ומתכננים להעלותם עד סוף השנה. אבל יש דברים שכדאי להשאיר אותם כמו שהם, אמר לי פעם איש מאד חכם, ונדמה לי שזה נכון במקרה הזה, אלא אם כן בעונה החדשה הסדרה תקבל טוויסט קיצוני שיהפוך אותה מסדרת בנות לסדרת נשים. רק שלא יהרסו לנו את הזיכרון המר-מתוק של פעם עם איחוד מבאס נוסח סיינפלד.

 

עוד באון לייף: 

 

לקראת העליה המחודשת, נטפליקס פתחה לצפייה חופשית את כל העונות הישנות של הסדרה לצפייה רציפה בחינם. אבל האמת היא שאיכשהו נדמה לי, שאם אצפה היום ממרום אוטוטו 39 שנותיי בעונה חדשה של הסדרה, אני ארצה ללא צל של ספק לשבור את הטלוויזיה.

 

ובכן, גילוי נאות, אני מאד מפחדת מצפייה מחודשת – גם כי אני יודעת שרורי תרגיז אותי עם הפרפקציוניזם שלה, וגם לאור העובדה שכעת אני יותר מבוגרת מלורליי של אז. איך אוכל לעזאזל לשפוט אותה, לשנוא אותה ולהתעצבן ממנה, אם רק עכשיו אני מבינה שייתכן והייתי מתנהגת בדיוק כך? כן, לעזאזל, פעם זה היה רחוק ממני שנות אור – מי היה מאמין.

 

 

אבל בואו נעזוב אותי ונחזור לדמות הראשית בסדרה. מודל האימהות של לורליי הוא אולי המודל הכי קרוב וסביל שאני יכולה לחשוב עליו כריאלי, הגיוני ומתאים לעולם החדש. נכון, היא מדברת מהר מידי, וקופצת מנושא לנושא, והסצנות שלה עם סוקי השפית בלתי נסבלות. אבל אני מחבבת אותה ושונאת אותה אולי כי היא קצת אני באיזשהו מקום, וקצת החברות שלי, ואולי קצת כולנו.

 

אין ספק שבנות גילמור היא אחת הסדרות החשובות שנעשו בטלוויזיה האמריקאית בעשורים האחרונים. בואו נאמר שאם 'סקס והעיר הגדולה' גרמה לנשים לצאת מהארון ולהתחיל לדבר על סקס, ו'בנות' גרמה לנו להביט בצד האפל של החיים בגיל עשרים, 'בנות גילמור' שיפרה לאין שעור את תדמיתן הטלוויזיונית של האימהות החד הוריות, שעד אז הוצגו בטלוויזיה האמריקאית כאומללות או לחילופין כסוג בהמי של רוזאן בר רק בלי הבעל המעצבן. בנוסף, בסדרה הועלו סוגיות חשובות בשיח הכל אמריקאי השמרני, שגם באמצע שנות האלפיים התקשה לקבל אינטגרציה של מעמדות, ילדים מחוץ לנישואים ואישה שמחליטה שהיא יכולה לעשות הכל לבדה. כן, שוב אנחנו מבינים שאמריקה הגדולה היא לא ניו יורק ולא הוליווד. אמריקה האמיתית היא לחלוטין סטארס הולו על צדדיה היפים אך גם המכוערים. לא פלא שנתנו לעיירה הכל אמריקנית הזאת שם בדוי.

 

לורליי – דמות מציאותית או רק סמל פורץ גבולות?

הנה, ממרומי האולימפוס מגיעה לה לורליי – בת למשפחה עשירה שכל עתידה לפניה, כשהיא בהריון בגיל 17. כמו כל ילדה טובה מבית טוב, היא מחליטה שהיא מורדת בהוריה העשירים והמקושרים לצמרת, ובוחרת ללדת את התינוקת – כי אף אחד בעולם הזה לא יודע יותר טוב ממנה מה רצוי עבורה. אפילו לא אמילי המלכה האם, שעיוותה את פרצופה ברגע שראתה את עתידה של הבת מתנפץ לנגד עיניה.

 

איך זה שלורליי כל כך מעצבנת ובכל זאת אנחנו מתעקשים לסנגר עליה? 

 

16 שנים אמילי הצליחה לגדל את הילדה בעיירה קטנה ענייה ושמרנית בה אפם של השכנים מרחרח בחצרות, עד נקודת המשבר בה לורליי, באקט שמרגיז את כל מי שאינו מחבב את דמותה בסדרה – עשתה עסק עם ההורים. היא מתחייבת לארוחה משפחתית אחת לשבועיים בתמורה לסכום כסף שיעזור לה לפרנס את בתה. אי אפשר להאשים אותה. היא יכולה היתה בקלות לבחור בגבר עשיר שהוא במקרה בנו של החבר הכי טוב של הוריה, ולסדר את עצמה, אלא שעל חיי האהבה שלה היא לא מתפשרת. מעדיפה בסופו של דבר לבקש עזרה מההורים תמורת דיל קטן, ורק שיתנו לה להמשיך לגדל את בתה לבד מבלי התערבות בחייה האישיים.

 

קיטש רומנטי או אישה עם אג'נדה? יש הסבורים לכאן ולכאן. המלעיזים יאמרו שלורליי בסופו של דבר אינה שונה מכל רווקה אחרת שנואשת לקשר זוגי ובכל מחיר. אלא שבתום 7 עונות הגעתי למסקנה כי גם אם לורליי גילמור היא אחת הדמויות המרגיזות שנראו על המסך האמריקאי מכל בחינה שהיא, אני בכל זאת מחבבת אותה. בעונה החמישית ניסיתי לתהות מדוע אני מתעקשת שוב ושוב לסנגר עליה, ובסופו של דבר גיליתי שיש משהו בהורות החדשה הזו, או בתפיסה שגם ההורים שלנו הם בני אדם, שמשתקף בדמותה של לורליי – בסך הכל אישה בת 32 (בתחילת הסדרה) ובת כמעט 40 בסופה שמגדלת את בתה, שבעצם מגדלת אותה. זה קורה הרבה, אנחנו שוכחים לפעמים שגם ההורים שלנו הם בני אדם. והנה הזדמנות להצצה לא שיפוטית לצד השני של אישה צעירה שנחושה שלא ייגמרו לה החיים רק כי היא אם.

 

 

אבל יש פה גם איזו שהיא פיקציה שהסדרה הזאת מוכרת, והיא – שיש בעולם אימהות כמו לורליי. לורליי מנסה למכור לנו מודל אימהות חדש שלם ועגול, קול ומגניב עם דיבור מהיר וג'ינס צמוד ונשיקות עם לוק בחצר. היום ממרום גילי, אני לא באמת בטוחה שהדימוי הזה אכן עומד במבחן המציאות, והאם לורליי היא אכן דמות אמיתית ולא רק סימבול שובר סטיגמות. אבל תכלס, למי אכפת? העיקר שבקרוב היא תעשה את דרכה חזרה למסך, אולי גם חזרה אל ליבנו.

תגובות (0)
הוסף תגובה