העובדה שאתי אלון הודתה – לא באמת סייעה לה

התוודות מתוך חרטה, הסגרה עצמית מתוך ייסורי מצפון, נטילת אחריות בהתנדבות, כל אלה היו תמיד תמוהים בעיניי.

מעולם לא הבנתי את אלה הגונבים במשך שנים רבות באופן מתוחכם, מחושב, באמצעים מיוחדים, תוך זיוף ומרמה, הסתרה ושקר – ואז בפרץ של חזרה בתשובה, מכים על חטא, מסגירים עצמם למשטרה, מתוודים על כל חטאיהם, משחזרים את פשעיהם, תנועות הכספים, השיטות בהם פעלו – ומשלמים מחיר עונשי יקר. יושבים במאסר.

האם הסגרה עצמית זו היא רציונלית? האם היא מקדמת את העבריין המודה? האם היא מביאה להתחשבות בית המשפט, להקלה בעונש?

 

 

למה אתי אלון לא זוכה לקיצור

עונשה?

למה ביחס לעבריינים שביצעו עבירות לא פחות קשות ממנה אתי אלון לא זוכה לקיצור העונש?

לטור המלא

שנים רבות שאני מייעץ ללקוחותיי לעולם לא להודות. אף פעם. ללא יוצא מן הכלל. איני מאמין בפתגם "מודה ועוזב ירוחם". למעשה, מי שמודה, נופל בפח היקוש של תרגילי החקירה של השוטרים המשכנעים אותו שההודאה תביא להקלה בעונשו.

ההודאה היא מלכת הראיות, היא מסיימת את החקירה. די בהודאה ובתוספת ראייתית קלה כנוצה לצורך הרשעה. תוספת שכזאת יש שהיא נובעת מההודאה עצמה ואינה ראיה עצמאית ממקור אחר.

 

אתמול פורסמה ידיעה באתרYNET  על פיו, זוג עורכי דין התוודה על שנים של גניבות מחברות שאותן יצגו בסך כולל של 7 מיליון ?. לבני הזוג משרד עורכי דין משגשג, במסגרתו יצגו לקוחות מסחריים רבים אל מול ההוצאה לפועל. את הכספים שבהם זכו הפקידו לחשבון נאמנות, אלא שבמקום להעבירם ללקוחות, שלשלו את הכספים לכיסם, ללא ידיעת הלקוחות. כך במשך שנים. בסוף השבוע שעבר הגיעו בני הזוג למפלג ההונאה של מחוז ת"א ושם סיפרו כי אינם יכולים לחיות יותר עם השקר וכי השקר מייסר אותם. לחוקרים ההמומים לא היה שמץ של מושג על מה הם מדברים ורק לאחר שהביאו את מחשביהם והציגו מסמכים, נודע גודל התרמית.

סנגורם אף התראיין בשמם ואישר את הנתונים. לדבריו, "ייסורי מצפון דחפו אותם להתוודות" והם "יודעים שחטאו ופשעו ויודעים שישלמו מחיר בסוף התהליך".

במהלך שנותיי הארוכות כסניגור פגשתי במודים רבים; המפורסמת ביותר שאותה ייצגתי הייתה אתי אלון אשר במשך חמש שנים רוקנה את קופת הבנק למסחר בסכום שלא ניתן אפילו לדמיין, בסך של 254 מיליון ?.

 

ביום בו הסגירה עצמה, נטלה 70,000 ? במזומן, הגיעה לסניגור, הניחה את הכסף על שולחנו ואמרה לו שהיא רוצה להסגיר את עצמה. אותו סניגור הסיע אותה ליחידת הונאה בת"א, שם פגש אותם מפקד היחידה, בדרגת רפ"ק. הסניגור סיפר לו את הסיפור, הרפ"ק לא האמין והתקשר לבנק על מנת לקבל אישור לדברים. מנהל הבנק אמר שלא יכול להיות. הרפ"ק ניתק וגירש את אתי אלון וסניגורה תוך שהוא אומר להם להגיע למחרת בבוקר.

היה זה סוף יום העבודה; הרפ"ק מיהר לביתו.

 

אתי אלון והסניגור עמדו על כך שהרפ"ק יבדוק שוב. הרפ"ק צלצל שוב למנהל הבנק ואתי אלון הדריכה אותו מה לעשות כדי לבדוק את הטענה. זה לקח שעה עד שמנהל הבנק החל להבין מה קורה. הרפ"ק המבואס, שנהרס לו הערב, נאלץ לגבות עדות ראשונה מאתי אלון, לעצור אותה ולשלוח אותה לאבו כביר. למחרת הפרשה התפוצצה בקול תרועה רמה.

אתי אלון בילתה 40 ימים, מהבוקר עד הלילה, בשחזור כל תנועה בחשבונות בהם פעלה. היא התוודתה מכל הלב. ניקתה את מצפונה, שיתפה פעולה ברמה הגבוהה ביותר, בזכותה התגלתה הפרשה, נעצרו נוספים, הכספים נתפסו, הלקוחות פוצו. ומה זה נתן לאתי אלון? 17 שנות מאסר בפועל.

 

אני הצטרפתי לתיק של אתי אלון לאחר שכבר הוגש כתב אישום מהיר מלווה בבקשת מעצר עד תום ההליכים, והיא אכן נעצרה עד תום משפטה. לא הייתה מחלוקת ראייתית, לא היה קו הגנה, התיק היה, מה שנקרא, תיק סגור, או מה שאני קורא לו "תיק גרזן". כך הוא גם הסתיים; בגיליוטינה עונשית של 17 שנות מאסר.

 

ישבתי עם אתי בבית המעצר וחקרתי למניעיה להתוודות מיוזמתה. היא דיברה על מידת הלחץ והמתח הנפשיים בהם הייתה שרויה במשך שנים אשר הרסו את חייה. היא דיברה על הרצון לשים סוף למעשים, למעגל הסחיטה הרגשית בו הייתה מצויה, היא דיברה על הרצון לשקט וודאות. היא דיברה על טבעת החנק שחשה מתהדקת סביב צווארה ועל כך שממילא הייתה כבר חקירה והחלו לשאול אותה שאלות שלא היו לה עליהן תשובות.

לו אתי אלון הייתה באה אליי למשרד ושמה 70,000 ? על שולחני, הייתי עושה כל שלאל ידי כדי שתפעל בדיוק להיפך מכפי שפעלה. זה גם מה שאמרתי לה אז. הייתי מייעץ לה לצאת לחופשת מחלה מעבודתה בבנק, למשוך זמן, לא לשתף פעולה, להכחיש ובסופו של יום לשמור על זכות השתיקה ורק במסגרת הסדר טיעון, לשתף פעולה. אין לי ספק שהתוצאה הייתה משתנה מקצה לקצה.

 

למען האמת, גם עורכי הדין המתייסרים שהסגירו עצמם למשטרה, איבדו את קלפי המיקוח שלהם – אין להם מה לתת. הם נתנו הכול ללא תמורה והם לא יזכו לשום התחשבות. הטיעון לפיו בית המשפט מקל בעונש על רקע הודאה הוא סיסמא ריקה מתוכן. רק במסגרת הסדר טיעון ניתן "לסחור" בהודאה ובחיסכון זמנו של בית המשפט על מנת להשיג יתרונות עונשיים ולקבוע רף ענישה, או אף להגביל את התביעה בטיעון.

 

מידע הוא כוח. עולם המשפט בנוי על תרבות השקר; על הסתרה ועל גילוי השקר. לגילוי השקר יש מחיר. מי שמוותר על המחיר שהוא יכול לגבות עבור גילוי השקר, ישלם את המחיר העונשי – וביוקר. כך היה במשפטה של אתי אלון. אפילו לאחר ריצוי 14 שנות מאסר ממושמעות וחיוביות ושיקום מלא – לא מצליחה אתי לקבל שליש בגין התנהגות טובה. כך גם יהיה במקרה של עורכי הדין המתייסרים במצפונם – יהיה להם זמן רב של ישיבה במאסר על מנת לשקול האם טוב עשו לנשמתם המיוסרת בכך שהתוודו על פשעיהם, במקום לשמור על המידע קרוב לחזה ולסחור בו – מעשה עורכי דין.

אלא שלא כל מעשי בני האדם – אפילו עורכי הדין שבהם – הינם רציונאליים, מסתבר. לאנשים ישנם רגשות החזקים מקול ההיגיון: חרטה, ייסורי מצפון, הכאה על חטא וכיוצא באלה. תמיד אמרתי – אף שבציניות – למי שמודה מגיע עונש כפול, מחציתו בגין הפשע שביצעו ומחציתו השנייה – בגין ההודאה.

___________________________________________________________

הכותב הוא עו"ד יעקב שקלאר, מומחה למשפט פלילי בעל ותק של 21 שנים בתחום, מרצה בפקולטות למשפטים על עבודת הסניגור הפלילי ובהשתלמויות מקצועיות של לישכת עורכי הדין

תגובות (0)
הוסף תגובה