גבר חולה ניקיון, זה אני

כשהוצאתי את שואב האבק החדש מהאריזה הבנתי שהוא ואני הולכים להיות חברים ממש טובים. עם עוצמת יניקה מטורפת סטייל הנוסע השמיני, ראשי שאיבה לשטיחים, ספות ורצפות ומברשת מיוחדת לפינות, מה עוד יכולתי לבקש?

חיים.

"אתם עסוקים בלנקות כל היום", זה מה שאומרים על חולי ניקיון כמוני אבל זה בכלל לא נכון. אני לא באמת אוהב לנקות, רק אוהב את התחושה הזו של ניקיון עם "ריח של נקי" שבאה מיד אחרי.

כבר בגיל 7-8 הבנתי שהחיים יכולים להיות ממש קשים. זה היה נוהל יום ה' שבו כולם השתתפו בניקיונות הבית. היום שהכי שנאתי בשבוע. "אם אתה רוצה חדר נקי, תוציא החוצה את הדברים ותתחיל לטאטא", אמר אבא.

אם אתה רוצה חדר נקי, תתחיל לטאטא. הבית של אלעד אקרמן

שאבתי את השטיח, טיאטתי את הרצפה, הסרתי אבק מהמדפים, ורק כשהחדר היה מוכן – אבא שטף את החדר. משהו כנראה בכל זאת חלחל פנימה, כי מאז פיתחתי רגישות יתר לדבלולי אבק, שערות אדם שלא במקומן הטבעי, חרסינה מוכתמת או משטחים שלא נהנו ממגעו הלח של סמרטוט.

כאחד שגדל בבית עם אימא שדאגה להניח סבונים ריחניים בין חולצות מקופלות, וכל דבר חייב היה להיות מונח במקומו ("למה הכפכפים שלך זרוקים ככה? סדר אותם בבקשה"),
אין לי ברירה אלא להודות שאני חולה ניקיון במצב מחמיר. הנה, כתבתי את זה. וזה לא עושה את העניינים קלים יותר.

ההפרעה התגברה בצבא. לקראת המסדר השבועי בימי ג' השכמנו בחמש בבוקר לשטוף ביסודיות את החדרים ובניין המגורים. כבר אז יכולתי לזהות חיילים נצנצים שלא אחזו מימיהם במגב ופיתחו אלרגיה לסקוץ'. אני, החולה, החלטתי עם חבריי לנקות את החדר כבר בלילה שלפני, כך שנרוויח עוד חצי שעת שינה (שזה בערך נצח). זה עזר לנו להתחמק מניקיון השירותים, מה שהשאיר לי מספיק זמן להבריק את החלונות בחול המדברי.

רגישות יתר לדבלולי אבק. אלעד אקרמן. צילום: ראובן קופיצ'ינסקי

במילואים כבר ידעתי שהיום הראשון הוא הכי קשה. לא בגלל הנסיעות אלא בגלל הניקיונות. חדר מילואימניקים תמיד עובר התעללות קשה והזנחה פושעת – והמשימה הראשונה שלי הייתה לשקם אותו. לקחתי דלי במצב שמיש פחות או יותר, מזגתי בנדיבות סבון ידיים (אפשר גם סבון כלים), הוספתי מים חמים מאוד, לקחתי בהשאלה קבועה מגב וסמרטוט ויאללה – פיניתי החוצה 2 ק"ג נגב.

אבל המחלה התפרצה באמת כששכרתי דירה. פתאום גרתי לבד והייתי אדון לעצמי ולאבק שניסה להתנקש בחיי. לא משנה כמה שאבתי, קרצפתי, שפשפתי, הברקתי ואווררתי.
האבק חיכה לי בכל פינה.

 

רווק בפריפריה: כך עברתי מת"א לחולון ונשארתי בחיים

אין ים, אין אדריכלות מרשימה וקשה למצוא בה קפה נורמלי. אבל לפעמים שווה לצאת ממדינת תל אביב ולגלות שיש אחלה חיים במרחק רבע שעה נסיעה

לטור הקודם של אלעד אקרמן

 

ועם מלחמת חורמה שכזו התפתחה אובססיה רצחנית לניקיון שהשפיעה על החיים עצמם. "וואו, מפחיד כמה שמבריק פה! אתה מנקה לבד או שיש לך עוזרת?" שאלה יפעת. "כן, לגמרי לבד". "ואתה גם גר פה, כן?" העירה עדי, "כי זה נקי כמו בבית של סבתא שלי ז"ל".

"אגב, מותר לשבת על הכורסה הזו?" עקצה יעל. "כן, בטח שבי איפה שאת רוצה רק תני לי את המעיל. אל זרקי אותו כאן על הספה".

לימור נכנסה לדירה ותיכף חלצה נעליים. "לא רוצה ללכלך, אתה יודע". עניתי לה שזה בסדר והצעתי לה קפה. "סבבה. בינתיים אני רגע בשירותים". התנעתי את הקומקום ושמעתי צרחה מעבר לדלת.

"אימאל'ה! תגיד, אתה חולה ניקיון? אני מפחדת להרוס לך בועות סבון באסלה!". כמובן שאחרי כל דייט כזה פצחתי באיתור וסילוק שערות סוררות. אם יש משהו שמטריף אותי זה שערות על הכרית או הספות.

אמא'לה! תגיד, אתה חולה ניקיון? הבית של אלעד אקרמן

אוקי, הבנתי. אני ממש בבעיה. חברים רוצים לבקר בפאן ומרגישים שהם במוזיאון. קינאתי בחבר'ה האלה שיודעים לחיות בסבבה עם קצת בלגן סטייל שטיח עקום, 2-3 כוסות קפה מרקיבות במטבח או כתמים של משחת שיניים בכיור. איך אתם עושים את זה?

רציתי להגשים פנטזיה על דירה שנראית כמו בז'ורנל, ובתכל'ס קרה בדיוק ההיפך.
אלה שרצו להטריף אותי הניחו את הכוסות בדיוק במקום בו ידעו שאסור להם, הפילו פירורים על השטיח, השליכו צרור מפתחות על השולחן או סתם אכלו בלי מפית.

ואני, כשמנסים לעשות לי חורבן בית ראשון, אני עושה תקומת בית שני במחלקת חומרי הניקוי של הסופר הקרוב. בזמן שאחרים נהנים לבחור עגבנייה יפה או פומלה בשרנית, אני מטייל בין תכשירים, ומתענג על תיאורי נוזלים ותרסיסים שכולם פורנו ניקיון אחד גדול: מקרצף ומבריק בן רגע, משאיר את המשטח נקי משריטות, מותיר ניחוח של פפאיה מזרחית, משמיד 704.5% מהחיידקים, מחמצן אבנית, מאבן אבק, מיישר ומחטא, מבשם ומצפה, משטח ומאדה… מרפא ממחלות ניקיון?

מטייל בין תכשירי ניקיון בסופרמרקט. הבית של אלעד אקרמן

באפריל האחרון צבעתי מחדש את הדירה והזמנתי שלושה בעלי מקצוע לתת הצעות מחיר. אחד מהם אמר: "יש לי מכונה שמלטשת קירות ובו זמנית שואבת מהם אבק. לא ראית דבר כזה".

"אני רוצה לראות!" קפצתי בהתלהבות של מטורף וסגרתי איתו על המקום. אחרי שבוע וחצי של שפכטל וצבע, גיליתי שכנראה יש אלוהים: הוא גרר לסלון מפלצת גרמנית (אלא מה?) שליטשה, שאבה והשאירה קירות חלקים כמו קרם בוואריה.

אז כן, שואב האבק החדש שלי הוא צעצוע של ממש לחולה סופני כמוני. נפרדתי מכמה אלפים בבנק כדי לראות אותו מבריש את הפרקט הלבן בבית, יונק את הלכלוך מבין מסילות החלונות, וכשהסימפטומים אצלי מחמירים – יש לו מצב טורבו שבו הוא כמעט שואב גם אותי. הייתם צריכים לראות את החיוך המטומטם על הפרצוף שלי כשהפסיכופת הזה ינק אבק מתחת לחריץ דלת הכניסה, הבריק את הפאנלים ועשה מאחורי המקרר סדר פסח כהלכתו.

נפרדתי מכמה אלפים רק כדי לקנות שואב. הבית של אלעד אקרמן

מצבי אנוש. הרופאים איבדו תקווה. הודעה נמסרה למשפחה. אף אחד לא באמת יודע אם אי פעם אירפא. גם לא נראה לי שאני רוצה. מה שבטוח, לעולם לא אכניס אורחים הביתה לפני שעברתי על כל הצ'ק ליסט: לשאוב שטיח ורצפה, להבריש ספות, להבריק כיורים ושירותים, להחליף מגבות ידיים, לנגב רהיטים, והעיקר – לנסות להיראות  הכי נורמלי שאפשר.