החייל שלקח לילדה הפלסטינית את האופניים: דיכוי מגדרי ודיכוי לאומי

אחד הסרטים האהובים עליי הוא סרט סעודי שמספר את סיפורה של וואג'דה, ילדה בת 11 שאהבה מאוד לרכב על אופניים – הנאה ילדותית שנבצרה ממנה על ידי הוריה בטענה שזה לא מקובל בחברה הערבית השמרנית. וואג'דה לא נכנעה לתכתיבי החברה ובכל הזדמנות שהייתה לה, רכבה על האופניים של בן השכנים, עד שאמה קנתה לה זוג אופניים צבעוני משלה.

 

את וואג'דה מהסרט ראיתי השבוע בילדה הפלסטינית הקטנה, שהסיפור שלה התפרסם אחרי ששוטר מג"ב זרק את אופניה לשיחים. שתי ילדות, וואג'דה והילדה הפלסטינית, שנלחמו באותם תכתיבים חברתיים מדכאים שמנעו מהן את המותר לזכר שבכפר, וניצחו במלחמתן הפנים-חברתית הצודקת. ההבדל היחיד הוא שוואג'דה נלחמה בחזית אחת, בעוד שהילדה הפלסטינית נלחמת בשתיים.

 

 

עבור התקשורת הישראלית, שנזעקה להגן על זכויות האדם כל עוד זה מתועד, זהו חייל ישראלי שלקח מילדה פלסטינית את האופניים שלה וזרק אותם לעבר השיחים, ביטוי פשוט לכיבוש המשחית שקורה מעבר לגדר בתדירות יומיומית. עבור אותה ילדה קטנה, זהו עוד גבר שחושב שיש לו את הזכות לקחת ממנה את החופש שלה ולבנות לה גדרות וחומות.

עבור אותה ילדה פלסטינית, זהו עוד גבר שחושב שניתנה לו זכות אלוהית לתלוש ממנה את החלומות שלה ולקחת לה את האושר התמים שפוקד אותה כשהיא רוכבת את האופניים שלה. בכל מקרה אחר, שבו גבר ערבי היה לוקח מהילדה את האופניים ומונע ממנה לרכב בטענה שזה פוגע ברגשות שלו, היינו עדים למראה מופלא של החברה הישראלית הנאורה שעומדת על הרגליים בשם זכויות האדם והנשים בפרט, ונלחמת עבור אותה ילדה קטנה בגבר הערבי הפטריארכלי. משום מה כשמדובר בחייל ובילדה פלסטינית, ישראלים לוקחים נשימה ארוכה לפני שהם מסתערים להגן על הזכות הפשוטה של הילדה הזו.

 

החייל שלקח ממנה את האופניים, הוא חלק מאותה מערכת שהצמיחה את המעשה של אלאור אזריה. יחד עם זאת, אותו חייל שעשה את המעשה הנתעב, מקבע ומשמר את מעמדן של הילדות הפלסטיניות, ככאלה שאינן זכאיות לממש את חלומן ולרכב אופניים.

 

החברה הערבית, המקומית ובשאר המדינות, ידועה בשמרנות שלה ובדיכוי המתמשך שלה כלפי נשים. בהרבה מקומות בעולם הערבי, נשים יכולות לרכב על אופניים, אולם ישנן עדיין מדינות בהן הדבר אסור. רק נשים פלסטיניות מתמודדות עם שני סוגי דיכוי – דיכוי מגדרי ודיכוי לאומי. בדיכוי השני הן נלחמות כתף אל כתף עם אותם גברים שמדכאים אותן בדלתיים סגורות הרחק מהנראה.

 

 וואג'דה נלחמה בחזית אחת, הילדה הפלסטינית נלחמת בשתיים. צילום מתוך הסרט וואג'דה

 

רבים ורבות בחברה הישראלית לא מבינים את הקשר בין המאבק בכיבוש הישראלי בשטחים, לבין המאבק לשוויון מגדרי. אך המקרה הקלאסי שהיה השבוע, משקף את הקשר החזק בין שניהם, ולא מותיר ספקות בעיניי אלה שעדיין תוהים "איך פמיניזם קשור לכיבוש". זה יהיה אירוני מאוד, אם לאותו חייל שזרק לילדה את האופניים, יש בבית אמא ואחיות, ואולי גם בת זוג אוהבת, שהוא מאמין בהעצמתן כנשים, תומך ומעודד אותן לשבור תקרות זכוכית, ולפרוץ את הגבולות שהחברה הסובבת מציבה להן. זהו, לדעתי, משקף את הצביעות הפמיניסטית בכל מה שקשור לכיבוש-  הזכות לשוויון מגדרי לישראליות בלבד, בעוד שלפלסטיניות לא מגיע "כי קודם שהגברים שם ייתנו להן את השוויון שלהן".

 

אני יכולה לדמיין את תחושת הגאווה שפקדה את החייל לאחר שנקט בצעד הרואי שאולי הציל את המדינה מהמחבלת הקטנה ומזוג האופניים המתפוצצות שלה.

באותו רגע שראיתי את הסרטון, כל מה שרציתי לעשות הוא לחבק את הילדה הקטנה ולהביא לה זוג אופניים חדשים וצבעוניים, כי עד שהילדה הפלסטינית הזו קיבלה את מבוקשה ורכבה על האופניים האהובות שלה, גבר ישראלי מגיע ולוקח ממנה את הזכות הזו כפי שגבר אחר במשפחה היה לוקח אותה ממנה.

תגובות (0)
הוסף תגובה