הטלוויזיה עוזרת לי להיות אמא טובה יותר

אני הולכת להעלות על הכתב קבל עם ועולם וירטואלי דעה לא פופולרית, שעלולה להקים עליי הרבה א.נשים, בהן אמהות צדקניות שאצלן תמיד הכל מוש. אבל אתם יודעים מי שוחה עם הזרם נכון? אז אניח את זה על השולחן הפומבי: הטלוויזיה הופכת אותי לאמא טובה יותר. אני לא מתכוונת לצפייה שלי עצמי בטלוויזיה, אם כי ליקטתי פה ושם עצות מסופר-נני ומתכון או שניים מבייק-אוף, אני מתכוונת לצפייה של הילדים – שלושה במספר, בני שנתיים עד תשע – במסכים.

 

הסמארטפון שינה את האנושות יותר

מפצצת האטום

לילדי דור המסכים אלפי חברים בפייסבוק אבל אף חבר אמיתי, במקום לשחק בחצר הם מסתמסים. ילדים הפסיקו לחיות והתחילו לדווח על החיים

לטור המלא

 

אני באמת ובתמים חושבת שבעבר הרחוק היה קשה יותר לגדל ילדים. למה? כי לא הייתה שום אפשרות להפסקה, לאתנחתא, לשעה-שעתיים של פסק זמן מהטרפת היום-יומית הרוטינית. אם תזיזו את ענני הנוסטלגיה המתקתקים תוכלו להיזכר בהורים צורחים בשנות ה-60 וה-70. אני חושבת שהם היו קצרים בסבלנות פשוט כי לא הייתה להם הפוגה מההורות, התפקיד המחייב והמשמעותי ביותר בעולם כולו, תפקיד שבבסיסו הענקה לילדים שלנו שורשים וכנפיים. גם מלאכי שרת זקוקים למנוחה, מיינד יו.

 

ולפני שאתם שולחים אליי את הרווחה, אני לא מדברת על צפייה ומשחק ללא גבולות וללא הגבלות, אבל שעתיים ביום בממוצע (ורק מגיל שנתיים, קראתי את כל המחקרים וההמלצות של רופאי הילדים והנוירולוגים) יעשו לכולם רק טוב. ובאמת אין לי מושג איך אפשר להעביר את היום אחרת, במיוחד בחופש או אם הילדים לא מבקרים בצהרון אלא מגיעים הביתה בצהריים.

 

אחרי שאני עושה שמיניות באוויר להסליק להם קינואה במרק, עדשים אורגניות בקציצות וקמח כוסמין בפיצה (הביתית, אלא מה), וכל זה תוך כדי ג'אגלינג של קריירה כעצמאית, המסכים למיניהם הם כמו קרש הצלה לאדם טובע במי הים המזוהמים הזורמים לחופי ריו דה ז'נרו. ואני לא מתכוונת להתנצל, גם אם שלל אמהות צדקניות יצקצקו בלשון ויגלגלו עיניים כי הרי אצלן, לפחות כלפי חוץ, מעבירים זמן איכות בהכנת מוביילים מאצטרובלים שלוקטו עם שחר ביער גשם. אצטרובלים אורגניים כמובן. אני הראשונה גם להודות ש"אני תוקעת את הילדים מול המסכים" אחרי ארוחת הצהריים כדי להתאוורר ממחצית היום הראשונה ולאגור כוחות למחצית השנייה. ושלא תטעו, אני לא מעבירה את שעות החסד האלו בהעברת זקנות את הכביש או באריזת חבילות מזון לנזקקים, לרוב אני גולשת בעצמי באינטרנט או משהו בסגנון. בזמן השקט הזה אני מצליחה לנשום, לסגור פינות וכל מיני תיאומים, להירגע עם איזו כוס קפה קר, להאריך את הפתיל לקראת הג'ונגל הצפוי בהמשך  בסגנון "אמא, הוא מציק לי" ו"אמא, אבל לא עשיתי לה כלום". בתום שעתיים פלוס-מינוס אני מרגישה שהסוללה הנפשית שלי טעונה שוב, לא ב-100% אבל ככה סביב 70%, אני סבלנית יותר, רגועה יותר, מתעצבנת פחות מריבים מטופשים בין הצאצאים. מסכים הם סוג של רגיעון או רסקיו בעיני. אגב, גם לילדים זה עושה פלאים: הם נחים פיזית, זוכים לאתנחתא מאינטראקציה עם אחרים ובגדול מחייכים יותר אחרי שקיבלו מנת מסכים מזוקקת.

 

אני בטוחה שיש הורים (הם בדרך כלל לובשים שרוול או גלבייה, כך תזהו אותם) שמגדלים ילדים בלי מסכים – וזו כנראה בחירה שטובה להם – אבל אני באמת חושבת, ולא רק כדי להשקיט את המצפון ההורי שלי, שכל דבר צריך לצרוך במידה ובשיקול דעת. הטכנולוגיה היא חלק מחיינו ומחיי הילדים שלנו. זה כמו שאין סיכוי שתעבירו את חייכם בלי מכונת כביסה. אפשר בלי, אבל יותר קל ונוח עם. מה גם שהדבר האחרון שאתם רוצים זה להפוך את המסכים לפרי האסור, זה הרי יתפוצץ לכם בעתיד בפרצוף ובגדול. הסוד הוא במינון, בבקרה, בהדרכה ובליווי.

אז הנה אני כותבת את זה שוב: המסכים הופכים אותי לאמא טובה יותר. לא הכי טובה בעולם כמובן, אלא Good enough mother כפי שהציע הפסיכיאטר דונלד ויניקוט

תגובות (0)
הוסף תגובה