ממוות בטוח לאולימפיאדה בריו: סיפורה המרגש של השחיינית האולימפית

אל תבינו לא נכון, זה יהיה מאוד מרגש אם נזכה לראות סוף סוף את אחד מחברי המשלחת הישראלית לאולימפיאדה חוזר עם מדליה, אבל זה יהיה לא פחות מרגש, ואולי אפילו טיפה יותר, לראות על הפודיומים את חברי משלחת הפליטים הראשונה בתולדות המשחקים, ובמיוחד את יוסרא מרדיני.

 

עוד באון לייף: 

עדויות מצמררות: הפליטות מסוריה מדברות

טקס פתיחת אולימפיאדת ריו: לא רק טוסיקים ערומים מתנועעים בקצב הסמבה

דירוג און לייף: 5 הנשים שמובילות את ישראל בספורט העולמי

 

בגיל 18, הספיקה יוסרא מרדיני להנצל לא פעם ממוות. היא גדלה בדמשק, וכבת למאמן שחיה היא חיה במים כבר מגיל שלוש. עד לפני ארבע שנים היא חיה חיים די רגילים, ולמרות המלחמה שהחלה להתפתח מסביבה, היא וחברותיה לשחיה וללימודים העדיפו להדחיק ולהתרכז בחיים עצמם: "בהתחלה כולם דיברו רק על זה", אמרה בראיון עבור הניו יורק טיימס. "אבל אחרי כמה שנים אמרנו 'בסדר, אם אנחנו הולכים למות אנחנו הולכים למות, אז לפחות עד אז תנו לנו לחיות את החיים שלנו'".    

 

יוסרא מרדיני (מקדימה במרכז) ושאר חברי נבחרת הפליטים. תמונה: רויטרס

 

מובן שעם השנים המלחמה הלכה וערערה את השגרה של מרדיני. פתאום כבר אי אפשר היה סתם להסתובב בחוץ, או לבקר אצל חברות. ב-2012 המלחמה הגיעה לפתח בית משפחת מרדיני – יותר  נכון, הרסה את הבית. היה זה כחלק מהטווח בדאריה, שבמהלכו מאות איבדו את חייהם. בהמשך שני חברים  לשחייה של יוסרא נהרגו, ופצצה הרסה את גג הבניין באולם השחייה שבו היא התאמנה.  

 

זה היה הקש ששבר אותה וגרם לה להבין שאם היא רוצה להמשיך לחיות, היא חייבת לעזוב את סוריה ולמצוא לעצמה בית במקום אחר. ב-2015 היא טסה יחד עם אחותה ועוד שני בני דודים לביירות ומשם לטורקיה, שם חברו לקבוצה של כ-30 פליטים, שחיכו להמשיך ליון.

 

במשך ימים קבוצה של כ-300 פליטים חיכו לעלות על ספינה, מסוג אלו שאנחנו שומעים עליהן בחדשות כשהן טובעות. מרדיני מספרת כי הכל למעשה זה עסק שמנוהל ביד רמה ואכזרית על ידי אזרחים טורקים, ללא שום פיקוח מצד המשטרה או השלטונות. אחרי כמה ימים של ציפיה, מרדיני ואחותה סוף סוף עלו על ספינה שמיועדת לשישה אנשים – הם, לעומת זאת, היו 20 איש, כולל ילד בן 6. בניסיון ההפלגה הראשון עצר אותם שוטר גבולות והם נאלצו לחזור. בניסיון השני, המנוע הפסיק לעבוד אחרי 20 דקות. מכל האנשים על הספינה, רק מרדיני, אחותה ושני צעירים נוספים ידעו לשחות, וכך הם נאלצו לשחות במשך שלוש וחצי שעות, כשהם גוררים את הספינה על גבם.

 

זה היה כבר לילה, ולדברי מרדיני המים היו קרים, הבגדים שעל גופה היו כבדים וגררו אותה כלפי מטה והמלח צרב את עיניה, "אבל כל הזמן חשבתי – אני הרי שחיינית, אז איך אני יכולה בסוף למות במים?".

 

לבסוף, הקבוצה הגיע לליסבון אבל המסע היה רחוק מלהסתיים. הם הלכו במשך ימים, כשמוניות סירבו לקחת אותם ומסעדות סירבו לשרת אותם. "אבל היו גם אנשים טובים", היא מספרת. "כשהגעתי לא היו לי נעליים וילדה אחת, נראה לי שהיא היתה בגילי, ראתה אותנו והיא נתנה לילד סווטשירט ולי היא נתנה את הנעליים שלה".   

 

מתוך עמוד הפייסבוק של יוסרא מרדיני 

 

האחיות המשיכו במסע, ברגל או באופניים, כל הדרך עד למקדוניה ומשם לסרביה, להונגריה ובסופו של דבר לברלין שבגרמניה, שם היא ואחותה שוכנו באוהל יחד עם עוד שישה גברים. "אני הייתי מאושרת, נגמרו כל הבעיות שלי – הייתי בגרמניה, עם אחותי – זה כל מה שהיה חשוב". החזרה לבריכת השחיה היתה הדבר האחרון שהיה בראש שלה, אבל עם הזמן החיידק שוב התחיל לדגדג באצבעות. בעזרת אזרח גרמני ממצריים, היא הצליחה להגיע למאמן שחייה שנתן לה הזדמנות להראות לו את היכולות שלה – אחרי שנתיים של נדודים ואכילה גרועה, הכושר היה ממנה והלאה, אבל עם זאת הפוטנציאל עדיין ניכר. אחרי שבועות של אימונים, היה כבר דיבור על הכנה לאולמפיאדת 2020. אבל אז הם שמעו על נבחרת הפליטים, וחלום האולימפיאדה הפך קרוב מתמיד.

 

מתוך עמוד הפייסבוק של יוסרא מרדיני 

 

בינואר קיבלה מרדיני מלגה שאיפשרה לה להתעמל על בסיס יומי ולשכור דירה לה ולאחותה ולהוריה ושני אחיה, שבינתיים הצטרפו אליהן בברלין. וכאמור, בימים אלו היא נמצאת יחד עם שאר חברי הנבחרת המרגשת בריו.

 

ככל הנראה אין למרדיני סיכוי לחזור עם מדליה, אבל היא מצפה לפחות לשבור שיא אישי. בינתיים עמוד הפייסבוק שלה מתמלא במעריצים, והיא מצידה ממלאת אותו במילות עדוד לאחרים שנמצאים במצבה, והיא מקווה שתשומת הלב שלה היא זוכה בימים אלו, תביא לשיפור מצבם של פליטים נוספים. בסופו של דבר היא מקווה שיום אחד היא תוכל לשוב לסוריה ולחזור לחיות שם חיים מלאים ושמחים. ולהמשיך לשחות רק בשביל הספורט. 

תגובות (0)
הוסף תגובה