מאצנית אולימפית לקרייריסטית למרחקים ארוכים

לפני שבועיים, כאשר החלו תחרויות האתלטיקה הקלה באולימפיאדה, מצאתי עצמי נדבקת למסך וחולמת בהקיץ. פעם חשבתי שגם אני אגיע לשם. לאולימפיאדה.

 

חלומות של נערה עם המון אמביציה, מלא מוטיבציה, כמויות בלתי נגמרות של התמדה וכוח רצון, אבל עם גוף שלא בנוי לספורט תחרותי שפשוט לא עמד בעומס. בשנים 1987-1993 התאמנתי באופן תחרותי כאתלטית. מתוכן 4 שנים בצורה מקצועית, 6 אימונים בשבוע, עם מאמן צמוד, יעדים ברורים, כחברה בסגל נבחרת ישראל לנוער בריצות בינוניות ומבט לכיוון כניסה לסגל הבוגר.

 

במדי נבחרת ישראל, באמצע ריצת 1,500 מטרים באליפות העולם לנוער. זכיתי במדליית ארד

 

ב-1992 כשהייתי בת 18, החלו סימני הפציעות. סחבתי שנה וחצי של כאבים בהכחשה. מתמכרת לפיזיוטרפיסט צמוד ולזריקות קורטיזון, עד שאבחנה אכזרית במיוחד מאורתופד על כך שיש לי מום מולד בעמוד השדרה, גרמה לי להבין שאני צריכה לחשב כיוון מחדש, כי הגוף שלי פשוט לא בנוי לספורט מקצועי. זה היה השלב שבו הבנתי שככל הנראה בגיל 18 הגעתי לפסגה שגופי יכול לקחת אותי, ומעבר לזה אני מתחילה לפגוע בגוף שלי ולסבול מפציעות שילוו אותי ככל הנראה עד סוף חיי (והפסגה הזו כללה כמה מדליות באליפויות ישראל לנוער, זהב במכביה וארד באליפות העולם לנוער בריצת 1,500 מטרים).

 

אני על הפודיום באליפות ישראל לנוער 1990 – אלופת ישראל עד גיל 16 בריצת 800 מטרים

 

בגיל 18, כשהחיים שלי היו כל כך ברורים ומתוכננים, וידעתי בדיוק איך יראה תראה הקריירה הספורטיבית שלי בשנים הקרובות, שינוי כיוון כזה הוא משבר גדול. אפילו נעזרתי בפסיכולוג באותה תקופה כדי להבין איך אני יכולה להגדיר מחדש את חיי – חיים שהספורט אינו במרכזם.

 

וככה גיליתי את הספורט העממי. ומצאתי שהוא לא פחות מרגש ומתגמל מספורט תחרותי.

ההבדל המרכזי בין השניים, שכספורטאית עממית אני מקשיבה יותר לגוף שלי, ועוסקת בספורט בשביל ההנאה והבריאות ולא למטרת הישגים.

 

מצאתי ששילוב בין מספר סוגי אימון נכונה יותר לגוף שלי (כלל זה נכון לגבי רוב האנשים), כך שבמקום לרוץ 6 פעמים בשבוע ריצות ארוכות, עברתי ל – 2-3 ריצות קצרות יותר בהן אני משלבת גם קטעים של הליכה. אני מקפידה על אימוני עיצוב וכוח, בהתאם למה שהגוף שלי מרגיש, ולא מוותרת על פילאטיס פעם או פעמיים בשבוע, ולפעמים מצליחה להשחיל גם שיעור ספינינג או בודי פאמפ.

 

 

וכמו שעברתי מספורט מקצועי לעממי, כך אני מתייחסת גם למלתחת הספורט שלי – אני רוכשת רק מוצרים באיכות מקצועית ובמחירים עממיים. כך גיליתי לאחרונה את קולקציית הספורט החדשה של – H&O.

 

הייתי מעט סקפטית. אחרי הכל, ישנן המון חברות שחרטו על דגלן קולקציות ספורט כחלק מליין הביגוד שלהן, ומעולם לא עשיתי את ההקשר בין H&Oלבין ספורט. יחד עם זאת, הידיעה ששם אוכל למצוא ביגוד איכותי במחירים סבירים גרמה לי להיכנס אל סניף כרמיאל ולבדוק על מה כל הזמזומים שאני שומעת מסביב.

 

אני מודה, הופתעתי. נוסף למותגי על שנמצאים על מדפי החנות ניתן למצוא גם את מותגי הבית, Champion ו-Ext, שאינם נופלים ברמתן מהמותגים ה"יותר" מוכרים. הביגוד איכותי מאוד, בדיוק כמו שאני אוהבת – מנדף זיעה, מאוורר ונוח במיוחד ומעוצב בצורה שמחמיאה גם למי שעברה כמה לידות – מבליט את מה שצריך בלי להיות צמוד מידי או חושפני מידי. ובעיקר הופתעתי מהמחיר, שהוא נמוך משמעותית ממותגי ספורט ברמה דומה: 99? לטייטס ו- 69? לחולצה. ממש מציאה! ונותן פרופורציות מתאימות לאלו שחושבים שצריך להוציא מאות שקלים על כל פריט לבוש.

 

 

כיום, אני מתאימה את תוכנית האימונים ללו"ז העמוס שלי, ולמה שהגוף שלי משדר לי. אני כבר לא מסובבת את חיי סביב הספורט, אלא מצליחה לשלב את הספורט בתוך סדר יומי העמוס, באופן שמספק לי כוח ואנרגיה לכל היום. 

 

מצאתי גם שהספורט העניק לי המון מתנות לחיים, כאלו שאני משתמשת בהן היום כאימא וכאשת קריירה: כושר התמדה, יעילות וניהול זמן, חריצות, נחישות. בקיצור – הפכתי לאמא אולימפית.

 

לסיכום, השיעור הכי חשוב שהספורט העניק לי זה לדעת שלא משנה מה החיים יזמנו לי, כמה חזק חטפתי,

 

כמה נמוך הגעתי, תמיד אפשר לבחור להתרומם ולהתחיל מחדש. כל ספורטאי שהוא, אולימפי או חובבן, יודע שיש תקופות בהן אתה מנצח, אבל בדרך יש לא מעט הפסדים ואכזבות. והדרך היחידה להשתפר זה להמשיך בכל הכוח קדימה. ללמוד מהכישלונות שלך, לעבוד קשה ולהשתפר. וזה השיעור הכי חשוב שקיבלתי בחיים.

תגובות (0)
הוסף תגובה