ההתנגדות להפרדה בין התינוק לאם: מדוע שוב מפנים אצבע מאשימה ליולדת?

בעמוד הפייסבוק של "אפס הפרדה", הדוגל לפי הגדרתו ב"העלאת המודעות אצלכם, הורים לפני לידה, לכך שיש לכם את הזכות המלאה להישאר עם תינוקכם לאחר הלידה ולא להיפרד ממנו לרגע", העלו לפני כמה ימים סרטון קשה לצפייה.

 

עוד באון לייף:

 

הקטע לקוח מתוך הסרט התיעודי ?מחלקת יולדות? סרטה של הבמאית סילבינה לנדסמן. הוא קשה לצפייה לכל אחד ואחת, אבל דמיינו אמא טרייה, כמה שעות או ימים או שבועות אחרי לידה, הצופה בו. כן, שוב החיצים מופנים אלינו, האמהות ש"לא מספיק טובות" ולא "מספיק מקריבות", ומדובר בעצם בעוד אפיק שדרכו רוקדים לנו על רגשות האשם המנופחים והמודלקים ממילא. גם הטקסט הנלווה לסרטון קשה לעיכול וכולל תיאורים כמו "תינוקות קטנים שלי, אם רק הייתם יכולים לדבר, הייתם מספרים ששכנכם לעריסה נחנק והכחיל ומזל שראו אותו ברגע האחרון. אם היה שוהה עם הוריו לא היה מגיע למצב הזה. הייתם מספרים על השכן שעבר לפגיה וטיפול נמרץ רגע לפני הסוף…. כי במקרה עברה לידו אחות. אבל באמת במקרה" ויש עוד.

 

 

תראו, הכוונה טובה וראויה, ובאמת המידע הזה – לפיו יש לנו זכויות כאמהות ואבות שרק לפני רגע הביאו צאצא לעולם – חשוב. היום קוראים לזה אפס הפרדה, אבל הוא מוכר כבר שנים כ"ביות מלא". המשמעות היא שמרגע שהצאצא מגיח לאוויר העולם הוא צמוד להוריו ולא מבלה בתינוקייה, לצד עוד עשרות בני הבציר החדשים, תחת אורות הניאונים ומטופל בידי הצוות הרפואי הקורס. כל מי שעברה קורס הכנה ללידה, ילדה בעצמה בבית חולים, אחותה או חברה שלה ילדו או ערכה סיור מקדים בבית יולדות כלשהו בארץ מכירה את האופציות העומדות לפניה. בהנחה שהלידה עברה כסדרה ואין צורך בטיפולים יוצאי דופן (ניתוחים,שהייה בפגייה וכך הלאה) את יכולה לבחור במסלול של ביות מלא/ אפס הפרדה בינך לבין התינוק. העמוד גם הוקם, למיטב הבנתי, מתוך הכאה על חטא ותיקון אישי של העומדות מאחוריו. ובשלב זה חשוב לי לציין כי אני אישית בחרתי בביות מלא בשלוש הלידות שעברתי, אבל וזה אבל משמעותי – בהצגת הסרטון הקשה והפצתו ברשתות החברתיות יש אצבע מאשימה כלפי אמהות טריות נוסח "אל תפקירי את התינוק שלך, כי תראי מה עושים לו". ואם תציצו בתגובות לפוסט תראו תגובות של אמהות שלא סולחות לעצמן וממשיכות להלקות את עצמן שלא בחרו בביות מלא גם שנים אחרי הלידה.

 

למען השם, אחרי הזרקת בוטוקס לפנים לוקחים לפחות יום-יומיים חופש ואילו אחרי לידה, שלעתים כרוכה בשעות ארוכות של סבל, צירים, מאמץ וכאב, את אמורה לא רק לטפל בעצמך אלא גם בעוד יצור שתלוי בך לגמרי? בואו נגיד שקל זה לא. לא אפרט פה את כל התסמינים הפיזיים והרגשיים, אבל המנעד אדיר: מתשישות וכאבים, דרך טחורים, תפרים ודימומים, וכלה בקשיי הנקה, דכאון והתכווצויות רחמיות שלא ברא השטן. ועל כל זה עוד מעמיסות קבוצות וארגונים, שבראשם נשים ואמהות, תועפות של רגשות אשם ואזהרות? למה שוב האמהות הן המטרה הקלה והנייחת שאליה מכוונים את הארטילריה הכבדה ביותר שיש?

 

 

אין ספק שצריך שינוי בתחום ושורות-שורות של תינוקות צורחים עם מעט מאוד אמפטיה ויחס הוא הדבר האחרון שכולנו רוצים, אבל החיצים צריכים להיות מופנים לכיוונים אחרים לחלוטין. מה למשל? למשל להעלות את התקנים של כוח האדם בתינוקיות בארץ. הרי המדינה מעבירה לכל בית חולים יותר מ-12,000 (!) שקל עבור כל אישה שיולדת בתחומו בלידה רגילה (והסכום עולה אם יש סיבוכים ואשפוזים), אז איפה הכסף בדיוק? תעשו לבד את החישוב: יש כ-170 אלף לידות בממוצע בשנה בארץ, אז למה שלא ינותב הכסף הרב הזה לעוד ידיים עובדות, אוהבות ומקצועיות? אגב, מחלקת היולדות היא המחלקה הכי רווחית בכל בית חולים, והיא "נושאת על גבה" מחלקות מפסידות. כן, בית חולים הוא עסק כלכלי משומן היטב.

 

שינוי נוסף יכול לבוא על ידי חקיקה: כל הורה (אב/ בן/בת זוג/ מלווה אחר) יזכה בכמה ימי חופש על חשבון המדינה כדי להיות לעזר ולטפל יחד עם היולדת ברך הנולד, בלי הקרקס הרגיל שמוכר לכולנו עד כה, במסגרתו האב הטרי נאלץ לנסוע לעבודה לכמה שעות כדי להיראות בשטח ואז להימלט חזרה לבית החולים או לילדים הנוספים שיש בבית.

 

 

פתרון נוסף חייב להגיע ברמת התנאים. כרגע, רוב בתי היולדות לא ערוכים לביות מלא או חלקי. דמיינו חדר די קטן עם שלוש-ארבע יולדות ועוד שלושה-ארבעה תינוקות, וגם אבות וסבתות ומבקרים. צפוף, מאוד לא נעים ובהחלט לא אינטימי בלשון המעטה. ברוב בתי היולדות שוכבות יולדות דואבות בצפיפות רבה, כשרק וילון דקיק מפריד ביניהן. באחת הלידות שלי שיכנו אותי בחדר עם יולדת אחרי ניתוח קיסרי. אני, שבחרתי בביות מלא, הייתי צמודה לעריסה של התינוקת שלי, אבל לשותפתי לחדר זה די הפריע. היא הייתה תשושה אחרי הניתוח הכואב, ובצדק, והתינוק שלה היה בתינוקייה. היא ביקשה ממני לצאת מהחדר כדי שהיא תוכל לישון. כך מצאתי את עצמי משוטטת עם עריסת פלסטיק שקופה ובתוכה תינוקת די ערנית בכל המסדרונות בשעות לא קונבנציונליות כדי שהיולדת השנייה תישן.

 

בלידה אחרת נאלצתי לבקש שוב ושוב מחמולה שבאה לבקר יולדת בהרכב בין-דורי מכובד להנמיך טיפה את הטונים כדי שאוכל להרדים את התינוק שהתעורר לשמע צהלות השמחה המשפחתיות הרמות. כשאני נזכרת בזה, חוץ ממנגל הם הביאו כל מה שצריך לחינגה רצינית, והווילון לא ממש עשה את עבודת הבידוד. אגב, מסיבה זו – של צפיפות בחדרי היולדות – גם לא תמיד מתאפשר שהאב יישאר בלילה עם היולדת ועם הצאצא, לפעמים זה מפריע ליולדות אחרות בחדר, הנאלצות להצטופף ולהסתפק בחדר רחצה ושירותים אחד.

בשורה התחתונה, יש פתרונות והם די קלים ליישום אבל גם הפעם בוחרים בטרף הקל: אמא טרייה ורגישה עם טון של רגשות אשם על המצפון המותש. 

תגובות (0)
הוסף תגובה