מחויבות אישית בבית הספר: אי אפשר להכריח תלמידים להתנדב

עוד כמה ימים, עם פתיחת שנת הלימודים, יערך אירוע חגיגי לכל תלמידי כיתות י' הלומדים לבגרות. לאירוע קוראים "יריד התנדבות" ומטרתו להפגיש בין התלמידים לבין עמותות ומוסדות המחפשים מתנדבים לעזרה ולקידום מטרות אותו ארגון. תלמיד המעוניין בתעודת בגרות בישראל מחויב על ידי  משרד החינוך לתת לטובת הציבור 60 שעות פעילות –המוגדרות תחת הסעיף: "מחויבות אישית". זה הזמן להגיד בקול גדול – התנדבות באה מרצון ואהבה, לא ממחויבות, המתנדב מקבל יותר ממה שהוא נותן ולכן – זוהי זכות גדולה להתנדב.

 

בואו נתחיל מהתחלה ואספר לכם כמה מילים על עצמי. אני שקד, עולה לכיתה י"ב, גרה בטבריה ולומדת בעמק הירדן. מאז כיתה ז' אני מתנדבת, פעמיים בשבוע, במכללה לכישורי חיים הנמצאת בקיבוץ אשדות יעקב (איחוד) עם צעירים בעלי צרכים מיוחדים בוגרי החינוך המיוחד. את המכללה הקימה ירדנה אמסלם, שהיא אימא שלי ואח שלי ערן הוא אחד הסטודנטים הלומדים במכללה. אני מעבירה לסטודנטים שלי שיעורים ביצירה ובאמנות. הם אמנם גדולים ממני ביותר מעשר שנים, אבל את העבודה שלי איתם אני עושה מאהבה ומבחירה שלי אישית, לא ממחויבות, לא כי הכריחו אותי ואיימו עלי שאם לא אתנדב לא אקבל תעודת בגרות, וכאן – כאן טמון כל ההבדל.

 

לוקחים תלמידי תיכון ששואפים לקבל תעודת בגרות, מאיימים עליהם שבלי "מחויבות אישית" הם לא יקבלו תעודה, לא מכינים אותם לנושא, לא מפגישים אותם לפני עם אוכלוסיות אחרות. פשוט זורקים ילדים למים, ללא הכנה. איזה טוב כבר יכול לצאת מתוכנית שכזאת?

 

אי אפשר להכריח אנשים להתנדב. ערן ושקד אמסלם. צילום מתוך האלבום הפרטי

 

הייתי מצפה שתוכנית ההכרה והתרומה לאוכלוסיות אחרות- בין אם מדובר באנשים עם צרכים מיוחדים ובין אם מדובר בקשישים או בכל קבוצה אחרת בחברה הישראלית הזקוקה לעזרה- תתחיל כבר בבית הספר היסודי. הייתי שם – שמונה שנים ביסודי  – כשלא לימדו אותי לתת מעצמי למען אחרים, כשלא לימדו אותי סובלנות, הכרה והכלה. אז למה אתם מצפים היום שהתלמידים שמחייבים אותם להתנדב בשביל לקבל בגרות, ילכו לעשות את השישים שעות המצופות מהם בשמחה ובגאווה?

 

תיכוניסטים הולכים ל"מחויבות אישית" בשביל לצבור את השעות לתעודת הבגרות. נתקלתי בצעירים ממורמרים המתלוננים על החובה בסגנון: "יש לי חיים משלי, איפה אני אדחוף את ההתנדבות שתקעו לי?". הם מגיעים למפגש עם אוכלוסיית היעד עם פרצוף ממורמר ובאי חשק. לפעמים אפילו לא נותנים להם לבחור את מקום ההתנדבות ובתי הספר הם שמשבצים את התלמידים היכן שנוח להם. אם אין פה בחירה אישית זאת לא התנדבות. אני מתנדבת כי זה בדם שלי לעזור לזולת. הייתי מצפה ממערכת החינוך שתקדיש מאמץ להביא את התלמידים לעשות בחירה אישית ולהתנדב מיוזמתם הפרטית.

 

רוב התלמידים שעושים "מחויבות אישית" מפסיקים את הקשר עם המוסד בו "התנדבו" אחרי שמכסת שישים השעות מולאה והם קבלו את הטופס המאשר לבית הספר. כמה מהם ממשיכים להגיע ולהתנדב בעצמם אחרי שנגמרה השנה? אני מכירה רק כמה בודדים שממשיכים, כמוני, להיפגש עם אוכלוסיות מוחלשות. גם השנה – עם כל הלחץ של ההכנה לבחינות והגיוס המתקרב לצה"ל, והחוגים שלי, ולצאת עם חברות ולבלות – את המפגש שלי עם הסטודנטים של המכללה לכישורי חיים אני אמשיך לקיים. אני יוצאת נשכרת מהמפגשים, בדיוק כפי שהם יוצאים עם חיוך על הפנים ויצירות אמנות ומלאכה שיצרנו ביחד מקשטים את קירות ומדפי הכיתה.

 

בחודש ספטמבר חלק מהסטודנטים במכללה מציגים ציורים בתערוכה אמיתית, בגלריה של בית גבריאל לחוף הכנרת בצמח. תחת הכותרת "צבעים של תקווה" יוצגו ציורים שיצרו צעירים עם צרכים מיוחדים. מזמינה אתכם להגיע לצפות, ללמוד ולהכיר ואם אתם מאזור הצפון, ומחפשים מקום מיוחד שבו תוכלו להתנדב ולתרום לעצמכם ולא רק בשנת "המחויבות האישית" נשמח אם תצטרפו אלינו. 

תגובות (0)
הוסף תגובה