לרדת 90 קילו זה לא מה שעשה אותי שמח באמת

חינכו אותי לשנוא את הגוף שלי. בלי להסביר בכלל למה, אמרו שהוא לא בסדר. הייתי ילד שמן. שמן מאוד. התגובות של הסביבה שלי "עזרו" לי להבין שאני בבעיה. האחות של בית הספר הייתה נאנחת בכל פעם שהייתי עובר במסדרון, מלטפת לי את הראש ושולחת אליי מבט מלא צער ורחמים. לפעמים הייתה מוסיפה גם את המשפט: "מה יהיה איתך, דייב?". בראש שלי, עניתי לה שהכול בסדר ושאין לי מושג מה יהיה איתי ושאני לא מבין בכלל למה אני גורם לה להיות כל כך עצובה. אבל התביישתי להגיד לה את זה בקול.

הדבר היחיד שהכעיס אותי הייתה העובדה שבערך מהנקודה הזו, ויתרתי על הבעלות על הגוף שלי. הבנתי שהוא "דפוק" ו-"לא נורמלי", ואפשרתי לכל תלמיד, עובר אורח או מבוגר מודאג ואקראי להביע את דעתו על מצבי "הקשה". אם זה היה נגמר בזה, מה טוב. לצערי זה הסלים עם הזמן ועבר להתערבות פיזית – נערים שבעטו בי כי אני "תופס מלא מקום בחדר" או דודות שהחליטו "לדאוג" לי ולקחו לי את האוכל מהידיים כי "אכלת כבר מספיק". הערות והקנטות היו בשגרה, גם מחברים, גם ממשפחה. לזה התרגלתי די מהר.

לא הסכמתי לתת ל"בעיה" שהחליטו שיש לי להשפיע עליי. יצאתי לטיולים שנתיים, לקחתי חלק בפעילויות חברתיות, התנדבתי, יזמתי פרויקטים והצטיינתי בלימודים ואפילו קיימתי מגע מיני. כן, אנשים שמנים עושים סקס. הגוף שלי לא היה רלוונטי, זה לא היה הגיוני בכלל מבחינתי לוותר על הדברים האלו.

הייתי ילד שמן, וזה לא הפריע לי לעשות שום דבר. צילום משפחתי של דייב יעקב

הפעם הראשונה בה הגוף שלי שימש כמכשול הייתה בגיוס לצבא. אמרו לי לא. גם צה"ל וגם השירות הלאומי, אמרו לי שהמשקל שלי נמצא בדרגת סיכון ושאני פטור ומשוחרר לדרכי. הציעו לי כל מיני אלטרנטיבות מקוממות, שלא עמדו באותו קו עם הרצון שלי לתרום ולתת מהיכולות שלי למדינה. ולא הבנתי למה אני לא יכול גם.

לאחר הסירוב הזה, הלכתי לדיאטנית של קופת החולים בשכונה שלי וביקשתי תפריט לירידה במשקל. במשך שנה וקצת לא זזתי מילימטר מהתפריט הזה, וכך ירדתי 90 קילו. כן, 90 קילו. בדיעבד, זה לא היה תהליך בריא. הוא לא הקנה לי הרגלי אכילה נכונים או חמלה ואהבה לגוף שלי או לתהליך עצמו, אלא ביקש ממני להיות חייל, לבצע משימות ולסתום את הפה. מה שמדהים הוא שכל הסביבה שלי שינתה את היחס שלה כלפיי ב-180 מעלות. התקבלתי לכל עבודה שרציתי, התחילו איתו מפה ועד הודעה חדשה, כולם רצו להיות איתי ולקחת בי חלק. נהניתי מזה בהתחלה, ושמחתי על השפע, גם אם הוא הרגיש לי מזויף.

הפסקתי להשתמש בגוף שלי ככלי מלחמה

במשך שנים מחקתי את "הדייב" הזה. התביישתי בו וראיתי בו פגם. אנשים חדשים שנכנסו לחיי לא ידעו בכלל על הפרט הפיקנטי הזה מעברי. אבל הוא ליווה אותי לכל מקום. אספתי חברים ובני זוג שהתעסקו 24/7 באיך שהם נראים. שנאו שנאה תהומית את הגוף שלהם למרות שהיה נפלא, והתעסקו באובססיביות בתיקון שלו. זו היתה מראה קשה לכל המחשבות הרעות שעברו לי בראש.

בשנה האחרונה הוצאתי את כולם. הרחקתי מעליי מקומות לא מיטיבים או חומלים, והחלטתי להיות בסביבה שאני מרגיש בה בנוח, שמרגישה בעצמה בנוח. באנשים שלא מצביעים על כמה אני פתוח עם הגוף או כמה לא בהשוואה אליהם. כי א', זה הגוף שלי וב', לכל יש את הקצב שלו, הדרך שלו ומה שעושה לו טוב. ומי שלא טוב לו, שישאל את עצמו – למה? ולא יטיח באחרים את התסכול וחוסר האונים הפרטיים שלו.

הסביבה שינתה את יחסה ב-180 מעלות. דייב יעקב כיום, צילום: מעיין חיים

לשבת עכשיו ולכעוס על ההבניות החברתיות שדפקו לי המוח, או על כך ששיתפתי עם זה פעולה ודיברתי ברשעות על עצמי, זה חסר טעם. הדבר היחיד שאני יכול לעשות הוא להוציא את עצמי מהמשוואה המזורגגת הזו, ולהפסיק להשתמש בגוף שלי ככלי מלחמה. להפסיק לרצות את כל העולם ולהיות שמח במה שיש לי. כי תכלס, אף פעם זה לא יעמוד ברף כי הוא לא הגיוני, וגם אם הוא כן, אני מוותר עליו.

בעולם מושלם אני רואה את כולם נעים בנינוחות בעור של עצמנו, שמחים וגאים במה שיש ומתמקדים במה שחשוב – לגדול, ללמוד ולטפח את החמלה והאהבה שלנו בעצמנו ובעולם הזה. יש מספיק אתגרים, למה להוסיף כאב?

אמנות  הריפוי

דייב יעקב הוא אמן, מאייר, כותב ופעיל אמנות-חברתית. עבודותיו הוצגו במעל לעשר תערוכות קבוצתיות ותערוכת יחיד אחת. כמו כן, הוא השתתף באסופות איור וספר אמן. בימים אלו עובד מספר פרויקטים אמנותיים ועל ספרו הראשון המשלב כתיבה ואיור.

לטור הזה מצורפים צילומים ואיורים מתוך סדרה בתערוכה זוגית בשם: "זה תלוי". התערוכה תהיה חלק משבוע האיור ותעמוד בגלריית PASS, PORT בבית ירין שחף ותשלב בין איור לקרמיקה.יחד עם דייב יעקב יציג את עבודותיו הקרמיקאי טל איתן. התערוכה תעסוק בכביסה, הפעולה האוטומטית היומיומית שלנו, כמתווך תרבותי, חברתי ואישי- ותגלוש לדיון על בגדים, ריצוי, גוף, ניקיון ועוד.

על העבודות בתערוכה והקשר שלה לעברו של יעקב:

העבודות האלו מחזירות אותי לנעורים השמנים שלי ולהרגל, ששאריות ממנו נותרו עד היום והוא ההיאחזות שלי בבגדים ולדיאלוג האינסופי עם הגוף שלי. מכירים את זה שאתם מוצאים בגד שיושב עליכם "טוב" ומרגישים ששום דבר אחר ממנו לא מחמיא לכם, עד לרמה שאתם לובשים אותו שוב ושוב גם כשהארון שלכם מפוצץ? וברגע שהוא בכביסה, אתם בסרט כי אין לכם מה ללבוש, ועוד רגע צריך לצאת מהבית ואתם מרגישים נורא? זו התחושה. בואו לתערוכה שלנו. יהיה לכם מעניין, אני מבטיח. בואו לראות תהליך גדילה ומחקר מרתקים, שלא מתמודדים רק בסימני המתיחה על הגוף – אלא גם באלו שנוצרו על הנפש.

אחת העבודות שתוצג בתערוכה: דייב יעקב, Preety Hurt. אקריליק על קיר גבס

עבודות נוספות שיוצגו בתערוכה: דייב יעקב, הגנות. מגזרת נייר על בריסטול

התערוכה תתקיים בגלריית PASS ,PORT, בית ירין שחף, רחוב בית הלל 10, ת"א. קומה 3. בתאריכים: 15/9/2016-15/10/2016.

ימי ושעות הפתיחה – ראשון-חמישי: 19:30 – 9:30, שישי: 13:30 – 9:30.
ערב פתיחה: 15/9 בשעה 19:30
הכניסה חינם.

במהלך התערוכה יתקיימו שיח גלריה וסדנת אמן. האיוונט בפייסבוק