סיבוב פאשניסטה בכיכר המדינה-אאוט, טיול בכבישי הארץ-אין

הדבר הראשון שעשיתי אחרי שהזמינו אותי מחברת מרצדס לנסיעת מבחן היה להתקשר ל-א', העיראקי שלי, בוחן אופנועים מיומן במקצועו, ולבשר לו את ההודעה המשמחת. לפני שהספקתי לתת לו בטלפון את כל הפרטים הוא כבר ירה לתוך הפומית בפרץ טסטוסטרון טיפוסי: "טוב תקשיבי, תגידי שאת רוצה את הדגם הזה והזה, אני מארגן לנו מסלול פסיכי!!!".
 

ואני? אני בכלל תיכננתי טור אה-לה "יום בחיי פאשיניסטה", הכולל סיבוב דאווין בכיכר המדינה, שופינג קוקטי של נעליים (כי אני מ-מ-ש צריכה עוד זוג), התאמת גוון השפתון לג'אנט של הצמיג ועוד כהנה וכהנה פעילויות מופלאות ונשיות. אז זהו, שכנראה שלא.
 

 

"את שומעת?", הוא נואם לי בהחלטיות ערב לקיחת הרכב תוך שהוא מחווה על מפת גוגל במחשב: "זה המסלול שלנו – עולים על כביש 6, יורדים דרומה, ואז מזרחה לכביש ערד–סדום, אחרי זה ממשיכים צפון בכביש 90…", אני לא ממש שומעת את ההמשך, כי בזמן שהוא מתרפק על הסברי הדרך בעינים מצועפות, אני מנפנפת לשלום בעיני רוחי לסיבוב הדאווין המפונפן שלי. כל מה שנותר לי הוא להנהן באילמות זגוגת עיניים: "אה… כן. בטח. וואו… נהדר".
 

"אממ… מה ללבוש?" אני מנסה נואשות להכניס פן נשי לסיפור, בעודי נפרדת מתכנון נעלי העקב שרציתי לנעול מחר. "אה… שימי משהו מגניב כמו שאת יודעת", הוא עונה לי כשמבטו עדיין נעוץ במפה. "אבל שגם יהיה לך נוח. הולך לעשות לך 'בוק' עם המצלמה". זהו. הלך עלי. סופית.

כמה דקות אחרי ההסבר הטכני הקצר על המרצדס A180 החתיכי שקיבלנו, מלווה במבטו המפקפק של סוכן המכירות (כנראה לא היה בטוח שאצליח להוציא את הרכב בבטחה מהחניה – בלונדינית וזה), אנחנו עולים על איילון דרום וא' מתחיל להרצות בפניי על עובדות מעניינות ומלאות פרטים טכניים לגבי הרכב – לוחץ על כפתור פה, ממשמש ידית שם, ואז שולף בדרמטיות את המצלמה המשוכללת שלו ומתחיל לתקתק פריימים שלי בפוזיציות נהיגה מרתקות. לא ממש משהו שעוזר ליכולת הריכוז מופרעת הקשב שלי. "די מאמי, זה לא הצד הטוב שלי", אני שואגת לעברו, אבל הוא – בשלו. למה לעזאזל אנחנו לא נוהגים באנגליה? צד שמאל שלי מצטלם פי אלף טוב יותר!

 

 

א', שרגיל כבר לרכוב גם על כלים יקרים טילים בתחום הדו-גלגלי, לא ממש מתרגש מגודל המעמד. אני – קצת יותר. זה אמנם אחד הדגמים ה-'זולים' יותר של מרצדס, אבל לא ממש מדובר כאן במחיר שווה לכל נפש, והמחשבה שאני אחראית היום על רכב בשווי של כ-220,000 ש"ח לא ממש גורמת לי להרגיש משוחררת ונינוחה.

בתחנת הרענון בה אנחנו עוצרים בדרך, כביש 6 דרום, נועצים בנו קורסיסטים טרוטי עיניים מבטים מסוקרנים. אנחנו עוף מוזר למדי בנוף הזה, הכולל בעיקר אנשי צבא וטירונים מאובקים במדי ב' בדרך לבסיסי הדרום. לעזאזל, על מי אני עובדת? הם נועצים עיניים כי אני לא ממש נראית כמו מישהי שיכולה להרשות לעצמה את הממתק הזה שהרגע נעלתי עם השלט המפונפן. כשהדרך מתחילה להתפתל מזרחה, בואכה ערד-סדום, א' מכחכח בגרונו: "את זוכרת מה סיכמנו, כן?" הוא בודק אותי שוב. ברור שזוכרת, איך אפשר לשכוח, זו הרי גולת הכותרת של הטיול.
 

"איך שמתחילים את הירידות לכיוון ים המלח, אני לוקח את ההגה לידיים", הוא פחות שואל, יותר מודיע לי –  "בואי נאמר שיש לי קצת יותר קילומטראז' ממך על הכביש הזה". אני לא מתווכחת עם עובדות. תכלס –  נכון.
 

רבע שעה מאוחר יותר, כשההגה בידיים של א' ואני במושב הסמוך, אני מנסה נואשות להסדיר את הנשימה. הרכב נוסע במהירות בכביש המפותל וא' מרצה לי על משנת הנהיגה המתקדמת וחשיבותה, משהו שהוא מלמד ומתמחה בו: "את רואה, שימי לב איך העקומה פה מתהדקת וצריך לשים לב להיגוי נכון של הרכב ולקו הפנייה". בחיי שהדבר היחיד שאני מאושרת שמתהדק עליי כרגע הוא חגורת הבטיחות. אנחנו חולפים על פני עקומה חדה נוספת, מקושטת בשוליה בשלדי אופנועים וגלי-עד לרוב. "מה זה זה?!", אני מתנשפת בבעתה לעברו. "אה, זה. כן. זה אזור ידוע לשמצה בשם 'הלולאה'. נהרגו כאן מלא אופנוענים", הוא מפטיר בלקוניות. "אין רוכב אחד שלא מכיר את הסיבוב הזה עם המצבות". אני בולעת את הרוק בכבדות. מודה לאלוהים שלא ממש אכלתי ארוחת בוקר. מתהפכת לי קצת הבטן כרגע.

 

למטה, אנחנו מתחילים להצפין בכביש המלווה את קימורי ים המלח – מה שהיה פעם המקום הכי נמוך בעולם וכרגע מרגיש קצת יותר כמו ים המוות. ההגה חזר שוב לידיים שלי ואנחנו משייטים בין מעקפי הכביש שסובבים את אזורי הבולענים שנפערו בכל מקום. מאופק לאופק האזור שומם לחלוטין ובנוף המדברי אנחנו הרכב הכמעט יחיד על הכביש, מה שנותן לי אופציה להתרכז יותר בנהיגה.

זה לא שאני יודעת לתת פה ניתוח מעמיק ומקצועי של הרכב כמו שא' ודאי היה יודע לעשות, אבל פאק, הרכב נוסע בקלילות על הכביש, מרגיש מאד יציב עליו, מרבית המערכות הן חשמליות והיי-טקיות למראה, ולעזאזל – יש סאן-רוף מגניב. רק חבל שהוא לא מהסוג הנפתח כי ממש תכננתי לעשות עליו את סצינת "I'm the king of the world" כשהרוח המדברית מנשבת בשיערי. נו, אז לא יצא.

מה שכן יצא, הוא Road Trip כייפי בנופים הורסים, עם בן זוג שווה, ברכב חתיכי ונוח להפליא שמספק חוויית נסיעה מפנקת עבור עכברה עירונית שכמותי. לא חושבת שממש צריך לבקש יותר.
אז מה אם רציתי לכתוב טור בסגנון 'ריץ' ביץ'' ויצא לי יותר 'דניקה פטריק'? מספיק שהלכתם עכשיו לגגל את שמה ועבודתי כאן לגמרי הסתיימה!

 

*אתם יותר ממוזמנים להתרשם בלייב מחוויות הטיול ההורס הזה בשידורים החיים שהעלתי לפרופיל שלי כאן, פה, וגם כאן ושוב, לסיכום –פה.

**קרדיט לצלם המוכשר והפרטי שלי: אביעד אברהמי, עורך אתר fullgaz

תגובות (0)
הוסף תגובה