אם אתם רואים בילדים מפלצות זו בסך הכל השתקפות שלכם

בשבוע האחרון פורסם ב'הארץ' טור שכותרתו 'אני שונאת ילדים' של עלית קרפ.

בכתבה מתארת עלית את פרצופם של הילדים הישראליים כמפלצות קטנות שאין להם גבולות, ובעצם מעבירה ביקורת על ההורים שלא מחנכים כראוי."הילד הישראלי הוא במקרים רבים מפלצת צרחנית ובלתי נסבלת, ואם מישהו צריך להסתתר זה הוא ולא אני". זה אחד מהציטוטים מהטור.

 

אלהוריות: נשים שלא רוצות להיות

אמהות מדברות

 

נשים שלא רוצות להביא ילדים לעולם מספרות על התגובות של החברה הסובבת על הבחירה יוצאת הדופן שלהן

לכתבה המלאה

 

בעקבות הטור הזה נתקלתי בכמה דיונים בנושא שנאת ילדים בקבוצות פמיניסטיות והופתעתי לגלות שיש לא מעט כאלו שעומדות על זכותן לשנוא ילדים בגאווה.

 

כאמא לשלושה ילדים נתקלתי לא מעט בשנאה ובחוסר סבלנות לילדים במרחב הציבורי. נאלצתי להתמודד עם רופאים שדיברו או ניסו לעשות פעולות בילדים שלי בלי לדבר איתם, בלי לפנות אליהם בכלל, נאלצתי לצאת ממקומות, להסתתר בהנקה, ולחשוב טוב טוב לאיזה מקום אני מעיזה להיכנס עם ילדיי.

אז יש לי מה להגיד בנושא, גם כאמא, גם כפמיניסטית, וגם כבת חוה.

 

דבר ראשון: אין קשר בעיניי בין אל-הורות לבין שנאת ילדים.

לא כל אישה חייבת לרצות להיות אמא, זו בחירה ככל הבחירות, בחירה לגיטימית שיש בה יתרונות וחסרונות כמו כל בחירה אחרת.

זה שאישה היא אל-הורית לא אומר שהיא שונאת ילדים באופן כללי. כמו שלא כל מי שאין לו כלב שונא כלבים.

 

 

דבר שני: מסכימה שיש ילדים שמתנהגים כמו מפלצות קטנות.

יש גם מבוגרים כאלה.

ילדים הם אנשים קטנים.

זה הדבר היחיד המשותף לכולם.

הם גורי אדם.

והם לומדים מאתנו המבוגרים איך העולם פועל.

ואם לומר את האמת, העולם פועל לא משהו בכלל.

העולם פועל בצורה כזו שזה בסדר לשנוא אותם.

שהם צריכים להסתתר.

לא להיות במרחב הציבורי כי הם עושים רעש.

אני חושבת, שעוד הרבה לפני שנוכל לפנות בטענות לילדים,

אנחנו צריכים להסתכל על עצמנו כחברה.

איפה הסבלנות החברתית שלנו? למה כל כך מעט מקומות הם פריינדלי לילדים?

למה אנחנו לא סופרים את הילדים האלה? למה זה לא ברור שחברה חזקה היא חברה שמגינה על החלשים שבה?

איך ייתכן שאנחנו מצפים מהם להתנהגות של בוגרים למרות שהם גורים? ומה זה אומר עלינו?

ילדים הם לא מפלצות מטבעם. הם לא מפלצות והם לא מלאכים.

הם בני אדם קטנים. ויש להם חסרונות ויתרונות ושריטות וחוויות כמו לכולנו.

הם פשוט חדשים פה בעולם,

ולוקח להם זמן ללמוד שלאנשים אין סבלנות בשבילם,

שהם צריכים לשתוק במקום לצחוק,

שהם צריכים לתת כבוד למבוגרים שלא סופרים אותם,

לוקח להם זמן לשים על פניהם תדמית מחושבת של 'מה יגידו' ו'איך ראוי להתנהג'.

הם רואים את הפרצופים המעוקמים כשלרגע הרימו קול מהתרגשות,

הם מרגישים את האנרגיה השלילית.

ילדים לא נולדים עם שנאה.

את זה אנחנו מלמדים אותם.

ובחלק מהמקרים, אף גאות בזה ורואות בזה מעשה חתרני-פמיניסטי.

 

דבר אחרון: ילדים הם מראה שלנו המבוגרים.

אם אתם רואים בילדים מפלצות,

זו בסך הכל ההשתקפות שלכם.

 

 

זהר אלימלך, בעלת הבלוג 'בואי אמא'

תגובות (0)
הוסף תגובה