איך רווקות צעירות שמחלימות מסרטן השד חוזרות למעגל הדייטינג?

"מצאתי חנייה מושלמת, ממש קרוב למקום שקבענו. הרגשתי טוב. אפילו טוב מאד אם ארשה לעצמי להגזים. הרגשתי מלאה בביטחון, קצת כמו פעם, לפני שהכל קרה. אפילו מצאתי גם משהו ללבוש, לא צמוד מידי, חושף או מתאמץ, אבל בכל זאת נשי. שווה.

הוא היה קצת נבוך, כמוני, אבל הצלחנו ברגע לצחוק על זה, לדלג ולהמשיך הלאה. גם הוא כבר לא ילד ורואים שעבר כמה דברים בחיים. ישר עבר לי בראש אם יש בי משהו שנמשך אליו, התשובה עוד לא הייתה לי ברורה, אבל רציתי לנסות, רציתי לבדוק.

 

עוד באון לייף:

 

היה ערב נעים ושעה וחצי חלפו להן די מהר. הסתבר שיש לו חולשה למתוק והוא הציע לי ללכת למקום קטן שהוא מכיר בו מגישים קינוחים שווים. ואז הגיע הרגע. רציתי להיחשף בפניו עוד קצת, כדי שיהיה שם משהו אמיתי יותר. רציתי לספר לו על הסיבה האמיתית שלא חזרתי לעבודה. רציתי לומר לו: 'אתה יודע, האמת היא שאני בין עבודות כי הייתי בפול טיים ג'וב של לטפל בעצמי. השנה התמודדתי עם סרטן השד'.

 

אז סיפרת לו ומיד אחר כך הבנתי שזה היה מוקדם מידי. הוא נכבה ברגע. הוא הפך למבוהל וכבד וניסה להסתיר זאת. לעזאזל, לעולם לא אדע מתי הרגע הנכון לספר. אין בי כוח עוד הפעם להיסדק ולהתאכזב. בכל מקרה, הדייט הזה לא נגמר בקינוחים".

מיכל ברקוביץ', בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית, מספרת שאת הסיפור הזה היא שמעה לאחרונה מאחת המטופלות שלה. במסגרת עבודתה כעובדת סוציאלית בעמותת "אחת מתשע", היא שומעת לא מעט סיפורים כאלה מנשים שנפגשו פנים מול פנים עם סרטן השד. ב"ארץ הבריאים" לא רוצים לשמוע על מחלות ובטח שמעדיפים לא להתקרב אל מי שחולה; אך הנשים הללו – כאשר בכל שנה 4000 נשים חדשות מאובחנות בישראל ונוספות למעגל המתמודדות עם המחלה – מחלימות ומלחימות מחדש את חייהן, תקוותיהן וחלומותיהן, ורבות מהן מעוניינות לשוב ולמצוא אהבה.

 

עוד לא בת 30 – וחולה בסרטן השד/ שיר פבלוקיס

כמה חודשים לפני גיל שלושים, כשרוב הנשים מתמודדות עם משבר שינוי הקידומת, אני התמודדתי עם גילוי הגוש הסרטני בשד. יצאתי מהמקלחת והרגשתי שהשד גדוש. ישר ידעתי שמשהו לא בסדר וכשתוצאות הממוגרפיה הגיעו והעניין הפך לרשמי, קרסתי. יותר מזה, כעסתי. עוד לא חגגתי יומולדת 30, ואף אחד לא אמר לי שגם בגיל צעיר צריך ללכת להיבדק אצל כירורג שד.

 

 

עברתי את כל סשן הטיפולים האפשריים; כריתה של השד, כימותרפיה והקרנות. חוויתי מה שאני לא מאחלת לאף אחת לחוות. גופי הצעיר, התוסס והבריא נחלש והשתנה לחלוטין.  

אחד הדברים שלא מספרים לך על התמודדות עם המחלה, הוא איך זה להיות רווקה שמתמודדת עם סרטן השד. בפורומים של נשים חולות משתתפות בעיקר נשים נשואות, ושם לא הרגשתי שייכת. הייתי צריכה לענות לעצמי על שאלות שרק מישהי, בגיל 29 וקצת, יכולה לשאול את עצמה על המחלה. האם אוכל ללדת ילדים? האם יש לי מה להציע לגברים בני גילי? חיפשתי גם פינה בה אוכל לשתף בפחדים שלי, שהיו שונים משלהן. פחדתי מהלבד וחוסר העצמאות, לא רציתי לחזור לגור אצל ההורים. מצחיק להודות שגם פחדתי מהעובדה שהייתי רווקה. ללא בן זוג, את עוד יותר רוצה להיראות טוב ולהיות מושכת. בשיא המחלה מצאתי את עצמי מתלבטת ימים ולילות בשאלה איך, מתי והאם בכלל להחליף תמונת פרופיל בפייסבוק לתמונה ללא שיער, אז ידעתי שעולמי השתנה.

 

כשסיימתי את הטיפולים רציתי לחזור להיות הרווקה בשיא חייה שהייתי לפני, אבל גם אז הבועה התפוצצה לי בפנים. הבנתי גם שאחרי שסיימתי את הטיפולים אני צריכה להתמודד עם היותי חולה בסרטן השד: הדייטים כבר לא היו אותם דייטים שהכרתי לפני המחלה, הסרטן ריחף שם. מתי לספר לו על ההתמודדות שלי עם המחלה ועל כך שנאלצתי לעבור כריתה של השד? אם כבר לספר, איך בדיוק? לשאלות האלה לא היה לי מענה. לא היה לי למי להפנות עם הלבטים הללו. עד שפגשתי את מור-אל, רווקה צעירה שחלתה כמוני בסרטן השד. ביחד הקמנו את קבוצת הפייסבוק: ?גמאני יוצאת לדייט!? לתמיכה בנשים רווקות המחלימות מסרטן השד, והכל השתנה.

 

גם אני יוצאת לדייט/ מור-אל וינגרטן

גיליתי את הסרטן בעת שחינכתי כתה ו'. הגילוי התרחש לקראת סוף השנה, כשהכיתה ואני עסקנו בטקס סיום של הבוגרים. בחרתי לשמור על סודיות ואיפוק נוכח התזמון של חזרות סוף השנה ולא לספר לקולגות, למנהלת וכמובן לילדים. הבחירה לא הייתה קלה, כמו גם השמירה על ה"פאסון" וההתנהלות היום-יומית, כשבחוץ הכל יפה ונהדר, אבל בפנים מקננת הידיעה שכל העולם שלי משתנה החל מהרגע, ואני צריכה להתחיל את המלחמה הפרטית שלי.

 

תקופת הכימותרפיה הייתה קשה עבורי. אני זוכרת שכבר בתום הטיפול השני נאלצתי להישען על הוריי ביציאה מבית החולים, וכשזה לא עזר נאלצתי לשבת בכיסא גלגלים. למרות שהראש סירב להאמין, נחתה עליי ההבנה שהגוף שלי פשוט מותש ואני לא מסוגלת לעמוד על הרגליים. במהלך המחלה למדתי להקשיב לעצמי ולהיעזר בסובבים אותי. היו כמה נקודות אור בצל הקושי . מעגלי תמיכה שסייעו לי בהתמודדות; המשפחה כולה התגייסה לעזרתי, חברי אמת שנשארו לתמוך בי ושימשו עבורי עמוד תווך של ממש, חברות חדשות למסע שהכרתי , בית אורנית- שנתנו מענה משמעותי לתקופת ההחלמה בעזרת שיקום באומנות, שיחות והתעמלות למחלימות, קולגות מביה"ס שהגיעו לשמח אותי ועמותת "אחת מתשע", שהציעה לי עזרה מקצועית, וליווי מטעם פרויקט "לצידך" – ליווי אישי לנשים המתמודדות עם סרטן השד, ע"י מתנדבות שהחלימו ועברו הכשרה מקצועית.

 

נאלצתי להישען על ההורים ביציאה מבית החולים. מור-אל וינגרטן

 

את איבוד השיער תיעדתי באופן הדרגתי בפייסבוק. בחרתי להסתפר מספר פעמים לפני הנשירה, כדי להתרגל לדמות החדשה שתביט בי מבעד למראה בזמן הקרוב . יחד עם אובדן השיער ויתר השינויים שעברו עליי, הביטחון העצמי שלי החל להתערער. השינוי היה פיזי ונפשי. לא הבנתי איך מבחורה צעירה, מצליחה ומחוזרת, הפכתי לאדם שחולשה, פחד וספקות שולטים בו, תחושה שאיבדתי הכל. 

 

לקראת סוף הטיפולים הקרינתיים ,התחלתי לחשוב על זוגיות. הבנתי שאני עומדת בפני לא מעט אתגרים בתחום הזוגי, כרווקה שזה עתה החלימה מסרטן. הרבה זמן תהיתי ביני לביני איך זה עובד. שאלתי את עצמי מתי מספרים לבחור החדש? איך מספרים לו?  ובעיקר- איך בכלל אוכל להכיר מישהו חדש, כשאני נראית כל כך שונה מבעבר. השיער הקצר והביטחון העצמי הנמוך לא תרמו לי.

 

תהיתי אם גם בחורות נוספות שמחלימות מסרטן שד, ומרגישות בשלות לזוגיות, חוות את אותן הדילמות. הבנתי שהקושי שלי משותף להרבה מחלימות אחרות והחלטתי להקים קבוצה שתעסוק בנושא זה. זוהי קבוצת תמיכה בפייסבוק למחלימות, שחברתי שיר, שמחלימה אף היא מסרטן השד, נתנה לה את השם "גמאני יוצאת לדייט"  הקבוצה הוקמה כבמה עבור רווקות,  גרושות או אלמנות שמחלימות מסרטן שד, כי זר לא יבין זאת. חברות הקבוצה יכולות לשתף, לתמוך ולחזק נשים אחרות שחוות מצבים דומים לשלהן, בתחושות, רעיונות, ושאלות בכל הנושאים הקשורים לפיתוח זוגיות בצל המחלה. אנו פועלות כקבוצה לכל דבר ונפגשות גם מחוץ לעולם הווירטואלי. ארגנתי עבור הקבוצה מפגש עם יועצת זוגית, ובימים אלו , אנו מרחיבים את הפעילות שלנו בסיוע של עמותת "אחת מתשע". הקמת הקבוצה החזירה לי את הביטחון העצמי . התחלתי להיכנס לאתרי הכרויות עם תמונות חדשות שלי בשיער קצר, אפילו הכרתי בחור נחמד. אומנם לא כתבתי באתר שחליתי ושאני מחלימה, אבל היה לי ברור שבדייט הראשון אספר לו על ההיסטוריה שלי, וכך היה. הבחור היה מכיל ומבין, והעולם לא קרס. גם זה, מבחינתי, ניצחון גדול.
 

תגובות (0)
הוסף תגובה