פרשת בני שכטר: האיש שעזר לי ללדת את בתי עלול להיות אנס

השבוע נתקלתי בידיעה שהכתה אותי בתדהמה: שמו של הגניקולוג המואשם באונס של מטופלות שלו פורסם – ד"ר בני שכטר. בדיוק אותו גינקולוג שעזר לי להוציא לאוויר העולם את בתי הבכורה.

למעשה, הלידה לא הייתה הפעם הראשונה בה נתקלתי בד"ר שכטר. פגשתי אותו באחת הפעמים בה ביקרתי במיון טרם הלידה, והוא התגלה כרופא אנושי ומקסים. לכן שמחתי מאוד להיות במשמרת שלו כשכרעתי ללדת, והשמחה התגלתה כמוצדקת.

בהתחלה, כשהמיילדת נזפה בי על שהתלוננתי על כאבים עזים ואמרה לי לא להתפנק, הוא היה אמפתי ומרגיע. אחר כך הייתי משותקת לחלוטין מכמויות עודפות של אפידורל, ולא הצלחתי ללחוץ כי באמת שלא הרגשתי דבר, עד שהמיילדת הזהירה אותי שאם לא אלחץ אצטרך לעשות קיסרי. ד"ר שכטר בדיוק נכנס לחדר הלידה לראות מה קורה ולחץ לי על הבטן במשך יותר מחצי שעה ברציפות, עד שהתינוקת הגיחה החוצה. הוא פשוט ביצע את שלב הלחיצות במקומי, ועשה את זה בעדינות וברגישות, תוך שהוא מעודד ללא הרף. הוא היה שם על תקן רופא, מיילדת ודולה. גם אחרי הלידה, כשהרגשתי רע מאוד והעניינים התחילו להסתבך, הוא המשיך לטפל בי במקצועיות. כל אלה הפכו אותו לאחד הרופאים האנושיים והמקצועיים ביותר שנתקלתי בהם. בטח ובטח לא מישהו שאני יכולה לקשר עם אונס.

כמובן שהעובדה שהחוויה שלי עם הרופא טובה (וכנראה גם של נשים רבות אחרות, לפי התגובות ברשת), לא הופכת אותו לחף מפשע. אולם הראש, וגם הלב, מסרבים להאמין ומנסים למצוא צידוקים שונים לפרסומים. האם מדובר בפרשנות שגויה של הנשים הללו לטיפול המיני שעברו אצל ד"ר שכטר, שמשמש גם כסקסולוג שמתמחה בטיפול בכאבים במהלך יחסי מין? ייתכן, או כך לפחות אני רוצה להאמין. האם הייתי חושבת כך לולא החוויה האישית שלי עם הרופא? סביר להניח שלא.

עד הנקודה הזו בחיי, חשודים בתקיפה מינית תויגו אצלי באופן אוטומטי כחלאות שדינם להירקב בכלא. כששמעתי על מישהו שמואשם באונס וסביבתו הקרובה ממשיכה לגבות אותו, התחלחלתי. בזתי במיוחד לנשים שממשיכות לתמוך במי שמאשימים אותו באונס, ואם הייתי שומעת על נשים שהולכות לגינקולוג אשר חשוד באונס מטופלות, הייתי משוכנעת שהן טיפשות ועיוורות.

פרסום שמו של ד"ר שכטר הציב אותי לראשונה בצד השני והמאוד לא פופולרי של המתרס. מצד אחד, איני יכולה שלא לחוש אמפתיה כלפי הנשים שטוענות שנאנסו, כפי שאני חשה כלפי כל אישה שהותקפה מינית. אבל אם לשאול את עצמי בכנות, במקרה והייתי אמורה להיבדק היום אצל רופא נשים, אני חייבת להודות שלא הייתי חוששת להיבדק אצל הרופא הזה. הפער בין החוויה האישית שלי לבין מה שהמתלוננות מדברות אליו הוא כזה שקשה להיגיון להתמודד איתו.

בסרטים ובספרים לעיתים קרובות העבריין מוצג באופן שלילי בכל ההיבטים. אם הוא מתואר בצורה חיובית, בשלב מוקדם או מאוחר יתברר שמדובר במסכה, בהצגה גדולה שהוא עושה בשביל ללכוד את קורבנותיו עד שייחשף פרצופו האמיתי. וזה מה שהופך את המקרה הנוכחי למבלבל כל כך. כי ד"ר שכטר הוא איש שאפשר לזקוף הרבה מאוד דברים לזכותו – הוא הציל חיים של נשים ותינוקות, הוא עזר לנשים שהלידה שלהן הסתבכה, הוא עזר להביא חיים לעולם. אין פה מסכה, אני משוכנעת שהוא עשה את כל אלה באהבה ולא מתוך מטרה לבצע באותו נשים את זממו בהמשך. אבל אם הוא אכן אנס מטופלות, יש בו גם צד אפל ואכזר שגובר על כל המעשים הנפלאים הללו.

המחשבה הזו, שבבן אדם אחד יכולים להתקיים שני צדדים שכל כך מנוגדים זה לזה, היא בלתי נתפסת. איך אפשר להתמודד עם הסתירה הזו, שבין ההיכרות עם מישהו נחמד ולבבי וטוב לב, לבין מישהו שהוא אנס? ואם הוא היה רופא מקצועי אך אנטיפת, האם היה לי יותר קל להאמין לידיעות האלו? האם מישהו נחמד ולבבי לא יכול לאנוס?

אם השופטים יחליטו שד"ר שכטר אשם, יש להעניש אותו בכל החומרה. ובעצם כבר עכשיו לא ברור לי מדוע נותנים עכשיו למישהו החשוד באונס להמשיך ולקבל מטופלות. ההיגיון אומר שצריך פשוט לסיים עם המשפט הזה מהר ככל האפשר ולתת לצדק לצאת לאור. אבל, לא משנה מה תהיה תוצאת המשפט, יש שאלה אחת שמטרידה אותי – האם אהיה מסוגלת, אי פעם, לשנוא את מי שעזר לי להוציא לאוויר העולם את בתי הבכורה, והיה הראשון להניח אותה על בטני? התשובה שמתבררת לי כרגע היא שכנראה שלא. אבל מה שבטוח הוא שהמקרה הזה לימד אותי, יותר מכל דבר אחר, שהחיים הרבה יותר מורכבים ממה שנדמה לנו, ושאין שחור ולבן.