סלחתי לאנשים שהדבר האחרון שהגיע להם זה מחילה, אבל לעצמי לא סלחתי

עם השנים ימי כיפור אצלי הפכו מטיולי אופניים ברחבי העיר, של רכיבות מיוזעות לסבתא או לחברה ההיא שגרה ממש רחוק וסוף סוף אפשר להגיע אליה ברכיבה ספורטיבית על איילון, ליום שאני מעדיפה להיות בו בבית. את יום כיפור אני מעדיפה להעביר בעיקר עם האנשים האהובים עליי, ועם מחברת ועט שמלווים אותי במהלך כל היום. חשבון נפש.

 

עוד באון לייף:

 

אני יודעת שזה נשמע דרמטי, וכן, אני מסכימה שההתכווננות המעושה להתחשבן עם עצמי אחת לשנה יכולה להניח אי אלו מחסומי יצירה על הדרך. אולי כי בסופו של דבר לזייף חשבון נפש זה קצת כמו לזייף רומנטיקה – אם זה לא שם באמת, זה לא קיים, ושום טו באב או ולנטיין או אפילו יום כיפור ישנו זאת. האמת היא שלא צריך להיות כל כך דרמטיים כדי להחליט החלטות חשובות בחיים. אבל לכו תספרו את זה לבחורה שזקוקה לדרמה וריגושים בחייה כדי להרגיש שעברה כברת דרך במסלול הזה שנקרא חיים. כך קיבלתי את אחת ההחלטות הסופר דרמטיות שלי, ואחת מהחשובות מכולן – לדעת לסלוח. דרמטית נו. שלא תגידו שלא הזהרתי מראש.

 

הנה וידוי: אף פעם לא צמתי. את ההתייחסות האנטי דתית שלי לכיפור אני מפילה על הבית שגדלתי בו, ואולי לא היה בכך כל צורך, כי חינכו אותי תמיד לבקש סליחה כשצריך, להודות בטעויות ולא להמתין עד שהתסכול יבעבע בתוך בטנו או בטנה של מי שנפגע ממשהו שאמרתי. מהצד השני, מדהימה אותי בכל פעם הקלות בה אני מסוגלת לסלוח לאחרים, גם אם צרבו את נשמתי, גם אם פגעו באמון שנתתי, ואמון זה דבר שמאד קשה מבחינתי לתת בבני אדם. מנגד, אני מבחינה בקושי שאני מוצאת בתוכי לסלוח לעצמי על טעויות שעשיתי במהלך השנים, גם אם קטנות, ועד כמה עצומה ואולי כמעט בלתי אפשרית אצלי האתגר לסלוח – למי? לי! אירוני במיוחד בהתחשב בעובדה שסלחתי לכל כך הרבה אנשים בחיים שסליחה היתה הדבר האחרון שהגיע להם.

 

 

סבא שלי אמר לי פעם שאנחנו השופטים המחמירים ביותר של עצמנו. יתכן ולו היינו עומדים למשפט ציבורי על עוולות שאנחנו מעמיסים על נפשנו הרכה מידי יום, היינו מקבלים עונש מוות.

 

אני לא יודעת למה לא סלחתי לעצמי אף פעם. או בעצם לא ידעתי עד השנה שעברה, אז חשתי כי חלה תפנית. אני מניחה שפתאום נפל לי האסימון שלא עשיתי לעצמי שום דבר רע. אולי פה ושם בחירות גרועות, אהבות שנשאבתי אליהן ונגמרו רע או הסתבכו על הדרך. סביר להניח שהיתה גם איזושהי החלטה או שתיים שלקחתי מתוך פחד, ולא מתוך תשוקה אמיתית. לא משהו שאנשים אחרים לא עושים לעצמם.

 

אני מניחה שאם עשיתי איזשהו עוול לעצמי, זה היה בעיקר לא לתת אמון באינטואיציה שלי. כן, אם יש משהו שאני צריכה לכעוס לגביו זו כמות הפעמים הכה רבות בהן ביטלתי את הקול האינטואיטיבי שלי, זה שהזהיר אותי, הבהב לי כמו צ'קלאקה של אמבולנס, התריע וניסה ולמנוע עגמות נפש כאלו ואחרות. זה שהקפדתי כמעט באדיקות לא ממש להקשיב לו, כי 'מה אני כבר יודעת'. בדיעבד התברר לי שאני יודעת הרבה יותר ממה שאני נותנת לעצמי עליו קרדיט.

 

הפעם האחרונה שפישלתי עם חוסר אמון באינטואיציה שלי היתה בתחילת השנה הנוכחית. קבלתי נוק אאוט מזעזע מהחיים שלימדו אותי את אחד השעורים החשובים ביותר מבחינתי: תסמכי רק על עצמך. לקח לי חצי שנה להשלים עם העובדה שמותר גם לי לטעות, שהעובדה שביטלתי את עצמי לחלוטין וסמכתי על אדם שלא ראה את טובתי העליונה היא אשמתי, אבל לא רק, ושההלקאה העצמית הזאת רק מוסיפה חטא על פשע. הרי בסופו של דבר זה לא משנה מי פגע בך, לא משנה התשובה לשאלות כמו 'מדוע לא הקשבת לעצמך' ו'מה לא עשית נכון במהלך הדרך'. כל זה נשכח. מה שמשנה הוא עם מה את ממשיכה ללכת במסע החיים הזה.

 

לקח זמן, אבל אז הבנתי כי בסופו של חשבון, בלילה, לבד, כשכולם מכבים את מכשירי הקשר שלהם לעולם הזה, וגם ביום כיפור – זו רק את שנשארת לבד עם עצמך. ואם זו רק את, אז רצוי שתאהבי אותה.  

תגובות (0)
הוסף תגובה