זה לא אוטו, זה חבר

"היי, רוצה לנסוע במרצדס ל24 שעות?"

"כן."

זו הייתה ההתכתבות הכי קצרה שהייתה לי בחיים.

 

האמת היא שהחוויה התחילה עוד הרבה לפני קבלת הרכב עצמו. התקשרתי לכל אנשי הקשר שלי, כולל אבי חשמלאי, והשווצתי. אח שלי ביקש שאודיע לו מתי אני מקבלת כדי שייקח חופש, והתחנן שאבקש מכונית ספורט עם שני מושבים; בעלי ביקש רכב שטח, וחבר אמת אחד אמר שלא משנה איזה אוטו אקח, העיקר שאבקש להאריך לסופ"ש שלם.

 

הגעתי לסוכנות מרצדס הראשית בהרצליה פיתוח. הסתנוורתי. אין שם סתם מכוניות – יש שם מרצדסים. מלא מלא מרצדסים. הכי יפות, הכי חתיכות, הכי נוצצות. הן חייכו אליי.

 

הסברתי להן יפה שהן כולן חכמות, כולן יפות – אבל רק אחת זוכה. שני מושבי הבטיחות של הילדים חייבים להיכנס. מכוניות הספורט עשו פרסה. בחרתי בג'יפ. גדול. ענק. שווה. לבן. ג'יפ  !GLEוירדתי למטה לפגישה.

 

לעזאזל, אפילו החניון שלהם יפה. בחור מקסים בשם מקסים (סליחה) ניגש לתדרך אותי. הוא לחץ על השלט מרחוק, ולפני שהספיק להגיד "תראי איזה מגניב", כבר נדלקו פנסים ממראת הצד של האוטו, שהאירו על הרצפה מעין 'שטיח' עם לוגו מרצדס, כדי שיהיה לי נעים יותר להיכנס לאוטו בערב, וכדי שלא אעמוד סתם על רצפה. בכל זאת, יש לי מרצדס עכשיו.

 

אוי, מושבי העור, בחום הזה של הרצליה פיתוח. אני חושבת שבדיוק ברגע הזה הבנתי עד כמה אכלתי אותה. איך אוכל לחזור לנהוג באוטו שלי ביום ראשון? איך אמורים לחזור לאוטו רגיל? אבל, דיה לצרה בשעתה. כי כרגע אני במרצדס שעולה כמו דירה קטנה בחיפה אז כרגע הכל מהמם, ובשאר נתעסק אחר כך.

 

 

"באיזה צבע תרצי שהתאורה תאיר באוטו כשמחשיך?"

מה?

"יש כמה גווני תאורת לד שמאירים ברצפת המכונית ובדלתות, מה הצבע האהוב על הילדים?"

ערכנו היכרות זריזה בין הנייד שלי לאוטו, ובחרתי מוזיקה מתאימה. אחרי שלחצתי על הכפתור הקטנטן והמתוק שמחליף את הידית המפלצתית של האמברקס יצאנו לנסיעת הדגמה קצרה ברחבי העיר.  

 

וכמו בשיעור נהיגה, הגענו לאיזור שבו נוכל לתרגל חניה ברוורס. כבר תכננתי במחשבות איך אני עומדת לספר לו שבדרך כלל אני חונה הרבה, אבל הרבה יותר מדויק, ושזה מה זה לא נוח לחנות בעיקול כזה. ושאני עם עקבים.

"תיצמדי לאוטו שלפנייך, והוא כבר יבין לבד שאת רוצה לחנות. עכשיו עזבי הכל ותראי איך הוא חונה לבד."

מה?

 

ההגה הסתובב לבד, המרצדס נסעה לבד לבד ונכנסה לחניה בול. רווח מושלם מהמדרכה. מקסים ישב שם מבסוט כאילו הוא המציא את זה בעצמו.

 

 

פתאום קלטתי שיש באוטו שני מסכים, לשתי מצלמות. אחת רוורס . והשניה? מצלמת חנייה היקפית 360 מעלות. רואים את האוטו מלמעלה, זה קצת מרגיש כאילו רחפן טס מעלינו ומצלם כל הזמן. אדיר. השורה התחתונה? פחות סיכוי לדפוק את האוטו.

 

המשכנו לנסוע. "אני מאוד מאוכזבת", אמרתי לו, "חשבתי שאנשים יעצרו ויסתכלו על האוטו". הוא הזכיר לי שאנחנו בהרצליה פיתוח ושזה לא עומד לקרות. הוא שלח אותי לחפש מבטי קנאה בערים אחרות ואיחל לי סופ"ש מוצלח.

 

זו הייתה הפעם הראשונה שנהנתי מפקקי יום חמישי בכביש החוף. לא היה אכפת לי. חלון הגג הענק שמגיע עד הבגאז' פתוח, אז מצידי אפשר להישאר כאן עד הלילה. המזגן משוגע, הרמקולים היסטריים, ריח של חדש ו-הופ! הגעתי לגן לאסוף את הקטנטנים.

בגן קרה משהו שיחזור על עצמו עוד כמה פעמים במהלך סוף השבוע. כן, שמו לב שהגעתי עם המרצדס. יכולתי לראות אותם תוהים לעצמם איך הספקתי מהבוקר לקבל טלפון מאראלה ולהחליף את האוטו-ההו-כה-רגיל-שלי למרצדס מבריקה?

 

כמובן שלא אמרו כלום. הרי זה הכי מתלהב להגיב על אוטו. מה, כולה אוטו. אבל ברגע שהסברתי שמדובר במכונית בהשאלה לכמה ימים, הם הרשו לעצמם: "ממש חדשה קיבלת, אה?" (כן), "נתת גז קצת?" (עוד לא), "אפשר לשבת בפנים?" (כן).

 

כשבעלי חזר מהעבודה לא נתתי לו להיכנס הביתה, ישר לאוטו! דיקלמתי לו את כל מה שמקסים לימד אותי בהרצליה, הוא יצא לסיבוב ואחרי שעה נכנס הביתה עם החיוך המאושר הזה שיש לבנים אחרי שהם מחזיקים הגה.

הוא בטוח יקנה לי כזה ליומולדת! בטוח!!!!

במהלך הסופ"ש, כמה מפתיע, ביקרו אותי לא מעט אנשים. אחד מהם היה אח שלי, חולה הגה מזן מאוד מיוחד. בחיוך ערמומי הוא אמר,  "תביאי את המפתח, בואי נבדוק אותה".

אמאלה.

 

רק אחרי הנסיעה איתו הבנתי באמת למה היא מסוגלת. זו מכונה משוגעת וחכמה. הוא נהג כמו מקצוען או לפחות חש מקצוען והיא הגיבה לכל. פניות חדות, עצירות פתאומיות וכמובן הדבר שבנים ממש אוהבים לעשות- לא הספקתי להגיד "דן, אל תגזים" והוא הגזים. כמה מהר היא הגיע למהר? בואו נגיד שהרגשתי כוח G. שלא עבר לי עד עכשיו.

הוא הואיל בטובו לתת לי גם לנהוג קצת ובכביש החוף כשעליתי בטעות על קו השוליים פתאום ההגה רטט והאוטו חזר למסלול.

 

*מה*

"תפור לנהגות כמוך, אם את סוטה מהנתיב, ההגה ירטוט ויחזיר אותך לנתיב. אם תתקרבי למכונית, הוא יתעצבן ויצלצל, אם תפספסי מכונית בשטח המת הוא יודיע לך, זה לא אוטו. זה חבר."

את האמת?

 

את זה הכי אהבתי. מוריד עומס מהנהג, פחות עניינים לדאוג מהם. השורה התחתונה? פחות סיכוי לדפוק את החיים.

 


 

בסוף הסופ"ש יום ראשון הגיע. חזרתי לחניון השווה בהרצליה, פגשתי את האוטו הפחות שווה שלי ונסעתי הביתה, בלי שאף אחד הזהיר אותי והזיז אותי מהשוליים, פתח לי חלון בגג, חנה לי, ניגן לי, והדליק אורות על הרצפה. מרצדס, היית מדהימה אלי. חכי, יום אחד עוד נפגש ויהיה לנו טוב. הלוואי וזה יקרה בקרוב קרוב. אל תדאגי, אני לא אתן לאח שלי לגעת בך.

תגובות (0)
הוסף תגובה