הלוואה ועוד הלוואה: כך הסתבכתי עם השוק האפור

הייתי נכנסת לחדר שטוף שמש עם אגרופים קפוצים וכדי להרוויח כמה שניות חוזרת כדי לסגור אחרי את הדלת. בולעת רוק ולוקחת נשימה עמוקה כדי להחזיק את הדמעות בפנים. שאול תמיד ישב מאחורי שולחנו המאסיבי וחייך אלי חיוך של נחש שכרגע סיים לעכל את הארוחה שלו. חשבתי שהוא קצת דומה לטוני סופרנו – כבד גוף, עם "הלוואה וחסכון" בשיער, עצל, אך בו זמנית שופע נוכחות מאיימת.

-נו, מה את מספרת לי היום?

-שאול, ניסיתי לגייס את הכסף.

-ו..?

הוא הפנה את מבטו למסך המחשב ואחרי כמה תיקתוקים מהירים על המקלדת פסק:

-נכון להיום את חייבת לנו שמונה עשרה אלף. כמעט. לפני שבוע התחייבת לארגן לי להיום את כל הסכום במזומן. ב-מ-זו-מן!

הוא הטעים כל הברה כאילו זאת הייתה עצם עסיסית של סטייק.

-תשמעי, את יודעת שאני מחבב אותך, אבל איך אני יכול להסביר לשותפים שלי למה את לא משלמת? או שאני צריך להתקשר לבעלך ולבקש את הכסף ממנו?

שתקתי. הרגשתי את הדמעות מציפות לי את עיניים.

-שבי.

התיישבתי על קצה הכיסא, ניסיתי להישאר עם ראש זקוף וגב ישר, שרידי גאווה מטומטמת.

-מה עושים? תגידי לי את.

-אני צריכה עוד זמן. אני אדבר עם אבא שלי.

-אבל אמרת שכבר דיברת איתו. הוא לא הסכים.

ברור, אבא שלי לא הסכים. הוא בדיוק מימן לאשתו החדשה קורס במסחר אלקטרוני כי הגברת החליטה שהיא לא מוכנה להתבזבז בתור פנימאית בקופת חולים. היא נועדה לגדולות (וגם לתפוס את אבא שלי בשנת אבל על אמא, להזדרז להיכנס להריון ולהביא אותו לחופה כמה שבועות אחרי שגילח את זקן האלמנים שטיפח במשך שנה שלמה). ואני אפילו לא כעסתי, כי בגיל ארבעים "לא טוב היות אדם לבדו".

כל כך רציתי להאמין לעצמי, עד שחזרתי על אותו משפט בעקשנות:

-אני אגייס את הכסף. תן לי שבוע.

שאול עיקם את השפתיים הבשרניות שלו. הסתכלתי לו ישר בעיניים, מנסה להפנט אותו, כדי שיוותר לי, שייתן לי עוד שבוע להתקיים על זמן שאול. למען האמת, כבר התחלתי לאהוב את התחושה הזאת, של זמן מוקצב, ביומיים הראשונים הייתי נושמת לרווחה, אפילו מצליחה לישון בלילה וככל שהתקרב מועד התשלום שידעתי מראש שלא אעמוד בו – ניסיתי נואשות לעצור את השעון. הכי קשה היה הלילה שלפני. הלכתי למיטה מוקדם, נרדמתי, קמתי באמצע הלילה וישבתי בחושך, המתנתי שהשמיים השחורים יהפכו תחילה לכחולים ואז יתבהרו בגווני ורוד, צהוב ותכלת. חשבתי שככה מרגישים נידונים למוות ביומם האחרון. עליתי לאוטובוס כמו לגרדום, התיישבתי ליד החלון, גמעתי בעיניים את הבניינים המקולפים של דרום תל אביב, לגמתי לריאות את אויר האגזוז המחניק של אלנבי, עליתי במדרגות ושוב וכמו לפני שבוע, נכנסתי למשרד עם אגרופים קפוצים.

אהבתי את התחושה הזאת, כמו ששבוי אוהב את החוטף שלו, אהבה מוזרה, ממכרת, פרוורטית לחלוטין. חשבתי על שאול שאחרי יום עבודה, חוזר הביתה למשפחתו, משחק עם הילדים, אוכל את ארוחת הערב, רואה חדשות, שוכב עם אשתו ונרדם שנת ישרים, בזמן שאני קופצת לכל צלצול בדלת, חוששת שאלה גובי חובות של העולם התחתון שישברו לי את הידיים ואת הרגליים אם לא יקבלו את הכסף שלהם.

אבל למרות החזות המאיימת, שאול לא שלח אלי בריונים, אלא עורכי דין והוצאה לפועל. ככה מצאתי את עצמי ליד תלולית נסורת בחדר מדרגות, מנעול חדש, ילד בוכה וצו עיקול מיטלטלין.

***

היום אני מבינה שההסתבכות שלי בשוק האפור לקחה לי עשור מהחיים, הרסה לי את המשפחה והייתה הסיבה מספר 1 לגירושין שלי. זה קרה כי תמיד רציתי להיראות מצליחה ומוצלחת ויום אחד, כשלמדתי באוניברסיטה ושוב היה לי מינוס בחשבון, פניתי לבנק לבקש הלוואה. הבנק התנה את מתן ההלוואה בחתימה של ערבות. לא העזתי לפנות לאבא שלי, שכבר מגיל צעיר מאוד ציפה ממני להיות מוצלחת בהכל. ככה זה, חינוך רוסי אמיתי. כשהבאתי את הציון 701 בפסיכומטרי, אבא שאל אותי "למה לא 800". האפשרות ללכת לאבא ולהגיד לו שבתו לא מוצלחת מבחינה פיננסית לא בא בחשבון.

ישבתי אצל סבתא שלי ודפדפתי בעיתון ברוסית והעין שלי נתקעה על מודעה בה נכתב "הלוואת לשכירים במקום תמורת שקים". התקשרתי. ענתה לי אישה עם קול ענייני והזמינה אותי להגיע לפגישה עם שלושה תלושי משכורת. הגעתי למשרד תל אביבי שדמה למשרד של תיווך נדל"ן, אבל בכניסה הייתה פלדלת ואינטרקום עם מצלמת וידאו מובנית.

הרעיון היה פשוט – אני מקבלת שיק על סך 3000 ש"ח ונותנת שקים חודשיים על סך של בערך 6000 ש"ח. פי 2 ממה שלקחתי. הייתי זקוקה לכסף ולכן זרמתי. בחודש הבא שוב הייתה בעיה ונכנסתי למינוס מטורף. שוב הגעתי לאותו משרד, וביקשתי הלוואה נוספת. בכל פעם הבטחתי לעצמי שאני אצליח לצאת מהבור, אבל הבור נהיה יותר ויותר עמוק והדפנות שלו חלקות יותר ויותר. למרות כל ההצלחות שלי בבגרות 5 יחידות לא הצלחתי לתפוס את הקטע שאם מחזירים פי 2 או אפילו פי 3 ממה שלוקחים, האוברדרפט לא ייעלם.

אחרי כמה חודשים בהם התנהלתי כמו דייג בספינה טובעת שמנסה לסתום חורים עם הידיים, עם המעיל, הכל כדי לא לצלול אל הקרקעית, ויתרתי. הרמתי ידיים. יהיה מה שיהיה. השקים חזרו. יום למחרת קיבלתי טלפון מה יהיה עם החוב. לא היה לי איך לשלם. לא רציתי לבוא ולבקש עזרה מאף אחד. המשכתי לשמור על הסוד הזה בפנים, נדרכת בכל פעם כשהיה צלצול בדלת, או מעטפה מוזרה בתיבה. הייתי בטוחה שיבואו בריונים להרביץ לי או לשבור לי את הרגליים. אבל הגיעו מכתבים מהוצל"פ. עיקולים. הגבלת חשבון. הייתי אמורה להתחתן והסתרתי את כל אלה מבעלי לעתיד (היום כבר הגרוש שלי). הסיוטים והלילות ללא שינה המשיכו לרדוף אותי גם כשנכנסתי להריון.

בסופו של דבר סיפרתי לבעלי. היום אני כבר לא זוכרת את השיחה, תודות למסך הפוסט-טראומה המרכך. אחרי זה סיפרתי לאבא שלי. סיפרתי רק חלק מהסיפור, כי בינתיים, כדי לכסות את החובות של מלווה אחד פניתי למלווה נוסף, מה שכמובן סיבך את העניינים עוד יותר.

אני זוכרת שבוקר אחד החלטתי ללכת למשטרה, למחלק הונאה. החוקר הקשיב לי באדישות ופסק – אין מה לעשות, את חייבת לו כסף ואת צריכה לשלם. שום הסבר על כך שהם דורשים ממני פי 2 ממה שלקחתי והחוב הזה תופח, לא עזר. הרגשתי חסרת אונים ואם לא ההריון בטח גם הייתי עושה משהו לעצמי.

למזלי, אבא שלי לא הסכים לעזור לי כספית אבל הוא הפנה אותי לרו"ח שיחד עם עו"ד שמתמחה בתחום הפיננסי וההוצל"פ, הצליחו להוכיח שמדובר בריבית עושק. כן, יש חוק בישראל, שחוקק בשנות השמונים בערך, שמסדיר את נושא ה הלוואות חוץ בנקאיות. וברגע שהריבית שלוקחים ממך גבוהה מפריים פלוס 2.5% מדובר בריבית לא חוקית. לפי החישובים שלהם, גבו ממני הרבה יותר. סדר גודל של 100% ריבית. כן, העקשנות לא ללכת לבקש עזרה, כשרק התחלתי להסתבך, היה לא פחות מטמטום.

לא, זה לא נגמר שם. הרי הצלחתי לפתור את הבעיה רק עם מלווה אחד. את המלווה השני, אותו שאול, המשכתי לשמור בסוד, כי שוב, כמה מובסת ולא מוצלחת אני יכולה לצאת? שיקרתי, על ימין ועל שמאל, שיקרתי לכל הסביבה שלי, אגרתי את האמת בפנים ולא העזתי להוציא אותה. וכמובן, גם זה התגלה. בדרך הכי מכוערת. פריצה לבית של הוצל"פ. באיזשהו מקום הייתי שמחה שזה קרה כי כבר לא יכולתי להחזיק את זה בפנים. כמו הפושע שנתפס, הרגשתי הקלה מטורפת. הקלה שעלתה לי בגירושין ובבור כלכלי של השנים הבאות, כי הרגשתי כל כך אשמה במה שקרה שבהסכם גירושין ביקשתי לקבל רק את סכום המזונות המינימלי (שלפי הביטוח הלאומי עומד על 1600 ש"ח בערך).

מאז עבר עוד עשור. ולפעמים אני חושבת מה היה קורה אם בפעם הראשונה הייתי באה לאבא שלי ומודה שאני בת לא מוצלחת.  תמיד ניסיתי להתאים, להיות הכי טובה, הבת הבכורה, שהביאה ציונים גבוהים תמיד, הצטיינה, ועדיין – איכשהו תמיד הרגישה לא מספיק טובה. אני צריכה להביא כאן תובנה, אבל יש לי רק בקשה אחת והיא דווקא מאבות לבנות – תראו להן שהן מספיקות. שהן מספיק טובות, שאתם אוהבים ומקבלים אותן גם אם הן לא מושלמות ולא משנה במה – המראה, הציונים או ההתנהלות הפיננסית. גם כשאנחנו גדולות ואף הופכות לאמהות בעצמנו, האישרור הזה של אבא חשוב לנו כמו אוויר לנשימה.