לממשלה לא אכפת מנפגעות טראומה מינית

לאחרונה התפרסם כי אם לא יימצא תקציב מספק, בסוף שנת 2016 תיסגרנה ארבע תכניות ייחודיות בתוך המחלקות הפסיכיאטריות לנפגעות טראומה מינית (עידו אפרתי, "הארץ", 10/10/2016). הבשורה הקשה מעידה כי זהו רק קצה הקרחון על מיעוט המענים שיש לאוכלוסייה זו במדינת ישראל, החל ממסגרות אשפוזיות, שיקומיות ועד מסגרות טיפול בקהילה. 

 

עוד באון לייף: 

 

מילה על נפגעות אלימות מינית אשר מאובחנות כפוסט טראומטיות, או שסובלות מפוסט טראומה מורכבת: בדרך כלל מדובר בבנות שחוו פגיעה מינית בגילאי ילדות מוקדמת, כה מוקדמת עד שבכלל לא ידעו לתמלל אז את מה שקרה להן, ולתוך מציאות כזו הן גדלו. הפוגע יכל להיות אבא, סבא, אח, דוד, שכן ולפעמים אפילו אמא. וכשגדלו, פתאום הסביבה ראתה (או שלא ראתה) כל מיני סימנים: הפרעות אכילה, פגיעה עצמית, סמים, אלכוהול והרשימה עוד ארוכה. לא תמיד יודעים להגיד בדיוק מה ולמה, אבל יודעים לומר שהיא קצת לא בסדר, או מופרעת, או מופקרת, או משהו.

 

ואז לפעמים הן גם מגיעות למערכת הפסיכיאטרית, מתאשפזות במחלקות לצד אנשים שסובלים מהפרעות נפשיות אחרות ומגוונות, חוות הטרדות ודיכוי ומקבלות אבחנה פסיכיאטרית כזו או אחרת, לפעמים גם כזו שלא לוקחת בחשבון את הטראומה שעברו, כי הן לא תמיד מספרות. בעולם מושלם הן לא היו שייכות למערכת הפסיכיאטרית. הן היו צריכות לקבל חיבוק מהחברה ומקום שיאפשר להן לעבד את הטראומה ולהחלים מכל החבלות והפצעים הנפשיים, שמחלקם אפילו לא ממש ניתן להחלים. בעצם, בעולם מושלם זה בכלל לא היה אמור לקרות.

 

תמונה: Shutterstock

 

במקום זה, סוגרים את מיעוט המיטות שבכל זאת קיימות עבור נפגעות בתוך המחלקות הפסיכיאטריות. ?מיטות? שפירושן תכניות טיפול ייחודיות, מותאמות לצרכים הנבדלים של נפגעות ומנוהלות על ידי צוות שעבר הכשרה מיוחדת – וכן, חייבים הכשרה מיוחדת לעבודה עם נפגעות טראומה מינית. בהכשרה מיוחדת הכוונה למגוון עצום של שיטות טיפול שעשויות לאפשר לחיות עם הטראומה, המעט שאנחנו כחברה מחויבים לאפשר להן. ואנחנו צריכים לתת עוד הרבה מעבר לכך ולאפשר גם המשך שיקום מותאם בקהילה, שגם הוא יביא בחשבון את הייחודיות. כל זה דורש כסף, משאבים, הכשרה ומה לא. ולכן יותר פשוט לעצום עיניים, הרי ממילא מרבית חייהן זו הייתה תגובת הסביבה, אז למה לא להמשיך?

 

ואני לא מדברת רק על עניין מוסרי. צריך להבין כי סגירת התכניות הללו תביא לכך שנפגעות תמשכנה להתאשפז בתוך מחלקות פסיכיאטריות "רגילות", לרוב מעורבות, ותמשכנה לקבל טיפול לא מותאם. כך, במקום לקבל טיפול מותאם לטראומה שיצמצם למינימום את הצורך באשפוזים פסיכיאטריים, הן תמשכנה לצרוך את המערכת הפסיכיאטרית ולהיות מתוסכלות ממנה – וגם המערכת תהיה מתוסכלת מהן, בשל הקושי להבין אותן ואת הצרכים שלהן. בסופו של דבר הכסף שאולי מנסים לחסוך כאן לא ייחסך, ויש סכנה של מתן טיפול לקוי שעלול אף לשחזר ולהעצים את חווית הטראומה (למשל כאשר קושרים מטופלת שעברה פגיעה מינית, או מחדירים לה זונדה), והתקווה והסיכוי של המטופלות להשתקם ולהשתלב שוב בחברה ילכו ויתרחקו מהן. 

 

לקראת שנת 2017 יש צורך בהפך הגמור מזה: צריך להרחיב את התכניות הייחודיות במערכות הפסיכיאטריות, לתת לאנשי מקצוע הכשרה לזיהוי טראומה והשלכותיה כשנתקלים בכזו, לפתח מסגרות שיקום בקהילה הכוללות מגורים ומותאמות לנפגעות, לפתח קהילות טיפוליות ותומכות בשעות אחה?צ, להרחיב את המענה לטיפול פרטני כי רשימות ההמתנה עצומות, וכמובן יש ליישם תכניות מניעה בתוך מערכת החינוך, כי אולי אפשר היה לזהות את זה קודם. אז, רק אז, אולי נוכל להרשות לעצמנו לחשוב על צמצום מספרן של מיטות האשפוז המיוחדות לנפגעות טראומה מינית במחלקות הפסיכיאטריות. 

 

מאיה ברון ה היא מנהלת פרויקט "בית אמיתי" המיועד לנפגעות אלימות מינית ושייך לעמותת עלם ולמשרד הרווחה.
תגובות (0)
הוסף תגובה