פייסבוק ואינסטגרם: האשליה הכי גדולה שמכרו לי

אם יש גן עדן הוא נמצא בפייסבוק ובאינסטגרם. לא יודע איפה אנחנו חיים ועל מה אנחנו מתלוננים כל כך הרבה, כי הפיד שלי מפוצץ בתמונות מבתי קפה, סלפיס, מסיבות קרחנה וטיולים בחו"ל. בקיצור, החיים שלנו דבש. הפעם האחרונה שהחתמתי דרכון הייתה לפני 7 שנים, ויש לי חברים שעושים את זה 3 פעמים בשנה.

עוד באון לייף:

גם אני רוצה להיות כזה מאושר. זה לא כזה בשמיים. יושבים בבית קפה, מצלמים אספרסו ארוך עם עוגיית ביס, מעלים לאינסטגרם, מוסיפים איזו קלישאה והנה אושר מרוח על מסך. תקנאו.

גם אני רוצה ביס מהעוגה הזאת. צילום: shutterstock

ה"תראו כמה טוב לנו" התחיל ממש מזמן, בערך מהרגע שאנשים התחילו לצלם את עצמם. נבירה קצרה בתמונות המשפחתיות העלתה תמונת ילדות של אימא שלי עם הוריה, סבי וסבתי, נהנים משייט בכנרת. הם נראים מאושרים. טוב להם. אימא מחייכת, סבתא כהרגלה עם סיגריה ביד ומשקפי שמש סטייל הוליווד של הסיקסטיז, וסבא מבסוט.

משהו בתמונות האלו משכיח מאיתנו את המציאות היומיומית. לפעמים אנחנו מתבלבלים וחושבים באופן כמעט אוטומטי שהחיים שלהם מושלמים, למרות שזה רחוק מאוד מהאמת. וזה קורה בעיקר כשאנחנו רואים תמונות של אנשים שאנחנו לא מכירים. בכלל, הצילומים המשפחתיים של סבא וסבתא שלי מלאים חיוכים של אושר, אבל הם רחוקים מלהראות את התמונה המלאה. מאחורי ה"רגעי קודאק" האלה הרי היו חיים אחרים לגמרי.

ובכל התמונות האלו יש הרבה אוכל, וסיגריות, ואלכוהול טוב, ובדיחות מתובלות, ועוגות דשנות, ומוסיקה, וריח פרפיום וצחוקים מתגלגלים. והן כל כך מבלבלות עד שאני שוכח לפעמים מה קרה רגע אחרי שהחזירו את המצלמה לנרתיק והחיים נמשכו.

אמא שלי עם הוריה בעוד רגע קודאק שכזה. צילום: מתוך האלבום השמפחתי

"תראי איך היה להם כיף", אמרתי לאימא שלי. כן, הסכימה, אבל אלו רק תמונות, כמה רגעים. כאן סבא וסבתא חוגגים באיזו מסיבה (רק אל תשכחו שמחר הם קמים ב-5 בבוקר לעבודה). הנה סבתא בים (יש לה עוד בישולים על הראש ועבודה בערב), ושם סבא מטייל באמריקה (אחרי שחסך פרוטה לפרוטה במשך 17 שנה, ושט באנייה כמעט חודש כדי לבקר את אחיו ואחיותיו שלא פגש מאז המלחמה. לא היה מה לדבר על כרטיס טיסה).

היא צודקת, כי הצילומים השכיחו ממני כמה החיים שלהם היו קשים. לשרוד את השואה, לעלות לארץ, להתחיל לבנות את עצמך מאפס. סבא למד שרטוט בערב, ובימים עבד ברידינג. סבתא קרעה את הרגליים בקייטרינג עד השעות הקטנות של הלילה. וכל המשפחה – סבא וסבתא, אימה של סבתי, אמי ואחיה – חיו בדירת שניים וחצי חדרים בגודל 54 מ"ר בבת ים. היה קשה, אבל לך תמצא את הקושי הזה בתמונות, בין החיוכים המאושרים.

כשחושבים על זה עוד קצת, מבינים שיחד עם הרשתות החברתיות, המצלמות בסמארטפונים הן אבולוציה כמעט מתבקשת למצלמות הפולארויד. עכשיו טוב לנו וכיף. מה קורה אחר כך? זה כבר פחות מעניין את העולם ואשתו.

"מה רע לך בחיים?" שאל אותי א' כשחיפשנו חניה בתל אביב בדרך לפאב הקרוב, "אתה רווק, יש לך משפחה מקסימה, גר לבד בדירה שווה ועובד במה שאתה אוהב. תציץ רגע מהחלון ותגיד לי כמה אנשים אשכרה מתפרנסים ממה שהם אוהבים לעשות. אין לך שום סיבה להתלונן. החיים שלך הרבה יותר טובים ממה שהיו לסבא וסבתא שלך כשהיו בגילך. טמבל, אתה חי את החלום. בקיצור תסתום".

"סבבה, עניתי, אבל למה אני צריך להראות את זה? בשביל מה לפמפם את זה כל יום?
למי אכפת אם אני מאושר או סובל? את מי זה מעניין שישבתי באיזו מסעדה? טיילת, ישבת, אכלת, חירבנת, יופי. מה עושים עם כל המידע הזה?"

"שום דבר", ענה וירד על עוד צ'ייסר. "באמת כלום. אבל זכותם להשוויץ. זה לא כזה רע, אתה יודע. תכל'ס, ברור לכולם שהתמונות האלו נועדו להראות אושר גדול שלפעמים הוא סתם שקר. הוא מכסה על משבר זוגיות, בלגנים בעבודה, דיכאון, בדידות, הכל בעצם. יכול להיות שזה עוזר להרגיש יותר טוב. רוצה להיות מאושר גם? צלם כל דבר, תהיה כמו כולם".

אמנם רק כוס קפה אבל כזו שמצטלמת טוב. צילום: אלעד אקרמן

ידעתי שהוא צודק. הרי גם אני מעלה מדי פעם תמונות מטיול בחו"ל או יצירות קולינריות מפוארות שאימא שלי מכינה. זה לא קורה המון אבל כשזה כן, זה עושה לי טוב. יש לזה אפקט שופוני, ומה שיוצא מזה בסוף זה ניקור עיניים או נעים במעיים.

לא משנה איך מסתכלים על זה, כולנו מגדירים את ה"חיים דבש" שלנו – הילד שקיבל תעודה בכיתה א', קינוח במסעדה, תמונת ביקיני בים, או כנף מטוס מבעד לחלון רגע לפני שמתחיל הטיול. גם אני חוטא ב-Food Porn לפעמים ולא טורח לחשוב על אלה שזה מעצבן אותם. יכול להיות שבאותו רגע אני מרתיח הרבה אנשים שאין להם אוכל במקרר. אני לא  מתעסק בזה בכלל, אלא רק על "כמה טוב לי עכשיו" וכמה חשוב לי להראות לעולם ולכולם.

אז למה אני לא מעלה תמונות של תור בבנק, תחנת דלק או קופת חולים? כי זה לא סקסי ולא מעניין ואף אחד לא ייתן לזה לייקים. אף אחד.