נשים וקעקועים: אקט חתרני או עוד כניעה למיינסטרים?

בדומה לכינים, ערוב ודבר, קעקועים היו תמיד חלק מעולמו של האדם, אך לא מעולמו של העם היהודי. "אופנת הקעקועים" שהייתה נפוצה בקרבנו בין השנים 1941 ו-1945 פסקה במקביל לכינונה של מדינת ישראל שבבתוליה הייתה חסרה מסורת מפותחת של ימאים, אופנועים, אסירים, חברי קלו קלוקס קלאן ושאר תרבויות שוליים מערביות שחרטו את דגלן על בשרן מסיבות כאלו ואחרות. על אף האיסור ההלכתי והנאצים, הרתיעה הציונית מקונספט הקעקוע החלה להתפוגג בזכותן של מדבקות קעקוע זמניות שצורפו לחפיסות מסטיקים בשלהי שנות ה-60.

עוד באון לייף:

ב-1993, עם הסכם הסחר החופשי עם האיחוד האירופי, גוירו הקפיטליזם ומהפיכת הצריכה והפריחו את שיממת המדבר עם קניונים, מותגי אופנה וחיבור לכבלים. באיחור אופנתי של כשני עשורים, לא מעט בחסותם של תרמילאים, חובבי טרנס, חסידי ניו-אייג' ולסביות, ביצעו כתובות הקעקע את עלייתם הפורמלית לציון. כבר ב-1996, במסגרת כתבה ב-'ידיעות אחרונות', העיד המקעקע אבי ונונו כי, "היום ללכת בים ללא קעקוע, זה הכי לא נחשב. זה כאילו לא להיות אין… הדבר הכי בולט שמצד אחד גיל המקעקעים ירד באופן דרסטי ומגיעים בני 13-14, ומצד שני מגיעים גם מבוגרים". כבר בשלב זה היה ברור שאין דבר קונפורמיסטי יותר ממפגן בוטה של "א?ינ?יו?ת".

 

אם בשנות ה-80 המאוחרות החלה המגמה הישראלית להרגיש שכל מה שאנו חושבים ועושים הוא ייחודי, מיוחד וחד-פעמי, בשנות ה-2000 נאלצנו להכיר בכך שכל מה שאי פעם חשבנו, עשינו או קעקענו, כבר מופיע בגוגל. בדומה לאופנת השיער הארוך שהחלה בשנות ה-60, שב ועלה הפרדוקס של חפיפה מלאה בין פרקטיקות שנתפסו כביטוי עצמי אינדיווידואליסטי, לבין אופנת המיינסטרים. שהרי עצם המאמץ הכרוך בעיצובה וייחצונה של זהותנו האינדיווידואליות מיישר קו עם הנורמה החברתית של דור הדיו.

עם פריצת האינטרנט לחיינו והשינויים באופן בו אנו מתקשרים זה עם זה וחווים את עצמנו, הפכה ישראל לעוד פנינה ייחודית בשרשרת הגלובליזציה. חדירתן של הרשתות החברתיות והלחץ הגובר לבלוט בין ההמון, השפיעו בתורם על אופיים וגודלם של הקעקועים שהחלו לפלס את דרכם במורד השרוול והמכנס והפכו לאופנה חוצת גיל, עדה, מגדר ומעמד חברתי. כמו יונת שלום, הפכו שבלונות של נוצות, ציפורים, סילואטות של ציפורים, ונוצות שהופכות לסילואטות של ציפורים, לדבק המאחד של החברה הישראלית השסועה. לצד מילים כמו Hope, Strength ו-'טוסטר' ביפנית, אלו היו אמורות להבהיר לבני הדור השלישי וצאצאיהם, כי גפילטע, חריימה, בורשט או א?ס?א-ו?ואט, כולנו משפחה אחת גדולה. אחרי ככלות הכל, תרבות בית אבא האמתית של רובנו אינה אלא תרבות הצריכה.

בדומה לסצנות ההיפ-הופ, הגראנג' והפאנק שהופקעו סופית מאיכויותיהן המקוריות ברגע שחנויות כמו Pull&Bear השכילו למכור חולצות של 'רמו?נז' ו-'נירוונה', החלו הקעקועים לגסוס כסממן של ייחודיות ומרד במוסכמות עת חריטתם על זרועם וגבם של אמני אוונגארד כמו מיכל אמדורסקי, הצל, והילד הרע של אירוויזיון 2015, נדב גדג'. אין ספק כי לימים תוגש תביעה ייצוגית נגד ריהאנה, ג'סטין ביבר ושאר קולבים מפורסמים בחלון הראווה הווירטואלי שגרמו לקעקועים להפוך למקבילה העדכנית של חבישת כובע בייסבול הפוך – לנצח. לאחרונה החלו גלריות ומוזיאונים להקדיש תערוכות "לתופעת הקעקועים המודרניים", כאשר את המסמר האחרון בארון המתים של הקעקוע תקעה האקדמיה עם הפיכתו לנושא למחקר.

 

הגורם היחיד המבדיל ביננו לבין צרכני העולם החופשי הוא המהירות שבה טרנדים מתפשטים, הסבירה ד"ר לירז לסרי, מומחית לטרנדים ומרצה בפקולטה לניהול באוניברסיטת ת"א, בגיליון הטרנדים של טיים אאוט 2014. "אם בעולם מדברים על Six Degrees of Separation, גילו שבארץ ישנן שלש דרגות הפרדה בין אדם לאדם". נתון זה מעורר דאגה שכן השנה חשף סקר של מכון המחקר ,PEW כי ל-3 מכל 10 אמריקנים שנולדו בשנות ה-70 ואילך יש קעקוע, וכי נשים מהוות כ-59% מכלל אלו.

פרופ' מרגו מיפלין, מחברת הספר Bodies of Subversion: A Secret History of Women and Tattoo, מעידה כי בשנות ה-70 חל שינוי ביחסן של פמיניסטיות כלפי הגוף הנשי המקועקע. בעוד גופן של נשים ו?נ?יליו?ת שימש "אובייקט ארוטי למבט הגברי", האישה המקועקעת סימנה עבורן התקוממות כנגד השלטון הגברי, בין השאר על ידי אימוץ פרקטיקה שהייתה עד אז נחלתם של גברים ואמניות קרקס. "כיום נשים משתמשות בקעקועים על מנת להעצים את עצמן ולהביע אינדיווידואליות".

יש שיתהו מה חדש בכך שנשים מביעות ומעצימות את עצמן על ידי השתעבדות לאופנת התקופה. הפיראט הנודע ג'וני דפ שפך מעט אור על תופעה זו באמרתו המפורסמת, "גופי הוא יומן וקעקועי הם סיפור חיי". כמובן שקשה להתייחס ברצינות לטענה כי קעקועים מבטאים "סיפור חיים אישי" כשכל כך הרבה מאתנו מתהדרות בקעקוע של עוגן, סנונית או נערת פין-אפ רטרו-שיקית באזורים אסטרטגיים על גופנו. האם באמת ייתכן כי מדובר בצירוף מקרים גלובאלי שגרם לרבבות של נשים לאמץ את עולם הספנות כביטוי לסיפורי חייהן המגוונים? מי ידע כי כה רבות מאתנו מזדהות עם סיפור חייו של פופאי ואם כן, אכן מדובר באמירה פמיניסטית נוקבת לא פחות מאשר קעקוע הקורא "פאק דה פטריארכיה!" על המצח.

 

הסיבה השכיחה ביותר בקרב נשים עם מודעות פמיניסטית על פי מיפלין, היא כי הקעקוע מהווה "החלטה אישית שמביעה את שליטתן בגופן ובגורלן". מעניין שהטענה בדבר "שליטה על גופי" משותפת גם לנשים אנורקסיות שעל פי קריאות פמיניסטיות מסוימות, מורדות בתכתיבי הפטריארכיה על ידי הקצנת הנענות למיתוס היופי ודרישת החברה לרזון. אך בניגוד להפרעות אכילה, הפכה חרושת הקעקועים לחלק לגיטימי מעולם הקוסמטיקה הנשי עם הכנסות של ביליוני דולרים בשנה. אמנם מדובר בכאב ממושך, אך ממש כמו פן, שעווה, לייזר, בוטוקס, סיליקון, טיפולי אנטי-אייג'נג וחשיפה ממושכת למי חמצן, הכאב שוכך לאור התוצאות המדהימות, שיפור הביטחון העצמי, תשומת הלב, והידיעה שאנו שולטות בגופנו ובגורלנו, ובוחרות את הפרקטיקות המזוכיסטיות המעצימות שלנו בעצמנו.

פרופ' ניקולס תומאס, מחבר הספר ""Body Art טוען כי קעקועים הפכו לחלק מתרבות שמבצעת את המעבר לעידן שבו נוכל לשפר את גופנו, לעצבו על פי צרכינו ולהתאימו לטעמנו האישי באופן טכנולוגי וכירורגי. נשים חיות בעידן זה כבר שנים ומותקפות תדיר על ידי פרסומים לפרקטיקה הקוסמטית דו ז'ור, החל בהלבנת שיניים וכלה ב-"הלבאנלי" – שירות המציע להבהיר את פי הטבעת המועצם שלנו למען יבהק כ-"לפיד של חירות". בדומה לתעשיית הקעקועים של ימינו, בסוף שנות ה-20 של המאה הקודמת, הצליחה תעשיית הסיגריות להשתלט על חציו היפה של השוק, על ידי שכנוען של נשים כי מדובר בשאיפות אישיות.

הפסיכואנליטיקן  א.א בריל ואדוארד ברנייז, אחיינו של פרויד והאב המייסד של מנגנון היחצנות המודרני, הגיעו למסקנה כי עבור נשים, שעבורן היה העישון בפרהסיה טאבו עד אותה העת, מייצגת הסיגריה פין וכח גברא. אם יצליחו לקשר בין סיגריות לבין הרעיון של מרד בפטריארכיה, נשים יעשנו כי יהיה להן פין משלהן. בעקבות הגילוי המרעיש, ארגן ברנייז קבוצת נשים שהדליקו סיגריות בצוותא במקום הומה, והודיע לתקשורת כי מדובר במחאה של סופרז'יסטיות "המציתות את לפידי החירות הנשית". כדי לתמוך בקריאתן האידיאולוגית, הייתה זו כמעט חובה על אחיותיהן-לגורל להתחיל לעשן.

 

מאז ועד היום, הקישור המניפולטיבי בין מוצר או שירות מסוים לבין תשוקותינו החבויות, גורם לנו לעשות ולשלם על דברים אי-רציונליים כמו קעקועים לבנים, או SAP. לרוב התחושה היא שמדובר בהחלטה אישית. "עשיתי את זה בשביל עצמי, כדי להרגיש טוב יותר עם עצמי". אולם בפועל,  לרוב לא מדובר אלא בכניעה לאופנת הדור. במחקר משנת 2008 שפורסם בכתב העת לרפואת עור ,"Archives of Dermatology" נמצא כי נשים אף מתחזקות את תעשיית הסרת הקעקועים, הסקטור המוביל בשוק הקוסמטיקה עם עליה של 440% בהכנסות מאז העשור האחרון.

המסקנה הבלתי נמנעת היא, שאם קעקועים (או הסרתם) מהווים ביטוי אישי, זה רק במובן שכל מה שאנו עושות מהווה ביטוי אישי. בין השאר ביטוי אישי לרצון להפוך לאחת מן העדר. ודאי שאין זה ראוי לשפוט אישה על בסיס מה שבחרה לעשות עם גופה ואין רדוד מגיבוש דעה על אופיו ותכונותיו של אדם בגלל מראהו. אף על פי כן, במקרה זה, אין מדובר בפוביה או א?יז?ם כלשהו שהרי קעקועים הם חלון לנשמה וייצוג ויזואלי של "יומן אישי" ולכן לגיטימי להתייחס אליהם כאינדיקטור לאופיו של אדם.

למרות הטענה לביטוי אישי ויצירתיות, יש משהו מאוד מגביל בכל דבר פ??ר?מ?נ?נ?ט?י המצמצם את יכולתנו להשתנות או להתחרט מבלי לשלם על כך קנס כספי. קעקועים הם דוגמה לביטחון האבסורדי במצב הצבירה והטעם הנוכחי שלנו. לא משנה כמה מורכב, יצירתי ומבוצע לעילה יהיה, הוא תמיד יהווה מפגן גופני של הצד החשוך בהפרעת אישיות גבולית. שהרי גם ההנגאובר הנורא ביותר, האובססיה הנוראית ביותר וההתמכרות הקשה ביותר, דוהים ונעלמים בסופו של דבר באופן טבעי.