החיים במאה ה-21 כופים עלינו אלפי מראות בכל רגע נתון

אחד החששות הכי גדולים שלי הוא הסבירות שאביך את עצמי בפומבי ואצא פתטי. אם היו שואלים איזה פחד גדול יותר בעיניי, הפחד ממוות או הפחד מהשפלה, הייתי בוחר באפשרות השנייה ללא ספק. כאמן שמתעסק באופן יומיומי בעולם של דימויים ויזואלים שמצריכים דיוק, ליטוש ועריכה, אני עומד כמעט חסר אונים מול האפשרות שלא אוכל לערוך את עצמי. שלא תהיה לי האפשרות לתקן. ואם אי אפשר לתקן, הלוואי לפחות שאוכל להסתיר.

לרדת 90 קילו זה לא מה שעשה אותי שמח באמת

אחרי שירד 90 קילו הסביבה של דייב יעקב שינתה את יחסה כלפיו, אבל השינוי האמיתי הגיע רק אחרי, כשקיבל החלטה ששינתה את חייו

לטור המלא

גדלתי בבית שהיו בו שלוש מראות: שתי מראות פנים ומראה ארוכה אחת שהותקנה על דלת של ארון בגדים ורוד ומכוער. עם הקטנות הסתדרתי נפלא – תיעלתי את כל כישוריי לשרטט לעצמי פנים מדויקות, מסודרות ללא רבב. אבל הארוכה הייתה בעייתית. היא חשפה המון דברים שלא רציתי לראות – צדדים שיצאו מהצד של המכנס, בטן שהשתפלה וחולצה שהייתה צמודה מדי ונמתחה יתר על המידה.היתרון היחסי של המראות הקטנות, שתיים מול אחת גדולה, הטמיע בי באופן בלתי מודע את ההבנה שגם את ההשתקפויות שלי אני יכול לערוך. שיש מראות שאני פשוט יכול לסרב להכיר בקיומן. שתי מראות מציגות לי מחזה נהדר, למה להתעקש על זוועות האחרונה?

עם השנים הגיעו הרשתות החברתיות שסירבו לשתף איתי פעולה, אך גם איתן למדתי להתמודד. אני יכול להעלות צילומים ותיעודים, בהם אני שולט באופן כמעט מוחלט בדרך שבה אני רוצה להציג את עצמי. במקביל יעלו צילומים קצת פחות מחמיאים, שמהם אני פשוט יכול להסיר את התיוג. אמנם, הסרת התיוג לא מעלימה את קיומה של התמונה – וכך נוצרת הידיעה שאי שם בין אלפי דפים וירטואלים, נמצא תיעוד לא מוצלח שלי. אבל עם זה אני יכול לחיות בשלום, כל עוד התיעוד הזה נסתר ממני. מנגנון ההדחקה הזה, שהינו בסיסי ולגיטימי בסך הכל, המשיך תקופה עד לרגע בו הפנמתי שהוא מעיד על משהו עמוק יותר. להסתרה הזו קיים שורש יסודי ורחב יותר מתחת לפני השטח.

מתעד עצמי למוות, איור: דייב יעקב

להתמודד עם יצר המציצנות האנושי בעידן הפייסבוק

ראשית שאלתי את עצמי, האם קיימים עוד חלקים בחיי אותם אני מסתיר או עורך? האם אני עורך את מערכות היחסים שלי? האם אני סוגר את עיניי בפני ההתפתחות המקצועית שלי? ומדוע עולה בי קושי לקבל חלקים מסוימים בחיי – האם הקושי יסודו בקבלה של החלק עצמו, או שמא רק בחשיפתו?

ואז ניסיתי להבין למה? מה בחשיפה של חלקים פחות מלוטשים בחיי מעורר בי אי נוחות עזה כל כך? הרי אני צורך על בסיס יומי מבזקים ורכילויות אודות אנשים אחרים, מפורסמים בעיקר, ואם אתוודה אומר בלב שלם שערוץ E! הוא אחת מהתחנות העיקריות בהן נעצר שלט הטלוויזיה שלי. אם גילוי פרטים עסיסיים אודות כוכבים הוליוודים מסב לי עונג ומספק את יצר המציצנות האנושי הקיים בי, מדוע שתפוג השפעתו על הסובבים אותי שתרים אחר מידע זהה עליי? הרי זה חלק בלתי נפרד מבסיסן של הרשתות החברתיות, הצצה אינטימית למרחבים הציבוריים הווירטואלים של החברים שלך, שבלי לשים לב הופכים למרחבים פרטיים ואישיים מאוד.

ומה קורה כשהמצב יוצא שליטה ותופח למימדים חוצי גבולות, כדוגמת פרשת שרון פרי ותמונות העירום? סיפורה של פרי הוא טיפה בים יחד עם אלפי א.נשים שנפלו לתופעה דומה. מה על אותו אדם שלא יכול להסיר תיוג או לערוך תמונה פרטית שהפכה לנחלת הכלל?

קיים פער בין מידע כתוב לבין דימוי חזותי בהקשר הזה. למה נגיב בעוצמה רבה יותר – לידיעה על צילום עירום, או לצילום עצמו של הגוף נטול הבגדים? למאמר המציין אלימות בין בני זוג, או לצילום של הפנים החבולות? בעידן בו כוחו של הדימוי אל מול כוחה של המילה, שכן הדימוי לא מצריך מאמץ אלא בסה"כ לחיצת כפתור וסמארטפון זמין, אנו ניצבים חסרי אונים אל מול תיעוד רגעינו הלא מחמיאים ושיתופם בשבריר של שנייה. הרשתות החברתיות מציבות מולנו מראות שאותן אי אפשר להחביא מאחורי דלת ורודה ומכוערת של ארון בגדים.

פעם בחרנו כמה עשרות-מאות תמונות בקפידה, היום הפלאפונים מלאים בסלפיז

אם מאבק הנעורים שלי הסתכם בשלוש מראות בלבד, כיום המציאות שלי כופה עליי מאות מראות בכל רגע נתון. צילומים מתוך אירועים חברתיים, אנשים שהחולצה שלך נורא שעשעה אותם בזמן שהם ישבו מאחוריך באוטובוס ונשמות טהורות שהחליטו לתעד את הויכוח שלך עם הפקידה בבנק – ואלה רק דוגמאות ספורות לתמורות שחלות בחוויות הקיום במאה ה-21. אלא אם כן בחרת בחירה מושכלת להתבודד ביער שכוח-אל נטול אנשים וטכנולוגיה, חלק גדול מהקיום שלך הפך בעל כורחו לציבורי. ויחד איתו עלה גם מפלס החרדה והאלימות, כלפי פנים וחוץ.

בראייה לאחור, אלבומי הילדות שלי מכילים במקסימום מאתיים תמונות שפותחו והונחו בזהירות רבה. שמונה עשרה שנים של גדילה מרוכזת. ואילו היום, הסמארטפון שלי תוך חודש במאות צילומים באוטומט. אם בעבר הצילום היווה מקשר לזיכרון רחב, היום הצילומים הפכו בשל כמותם לזיכרון עצמו. חוויית הזיכרון עצמה נחלשה – התמונות החלו עורכות את המציאות של המצולם, ולא הוא אותן. ומכאן עולות הרבה שאלות מהותיות. היכן עובר הגבול שבין התיעוד ופרשנותו לחוויה עצמה? והאם התמונה היא האובייקט, או שמא אני האובייקט הנשלט על ידיה? האם היא המראה שלי או שאני השתקפותה שלה?