גלית גוטמן מדגמנת הלבשה תחתונה ולנו זה כואב

הכי קל להשתלח עכשיו בגלית גוטמן. הרי זה היה האינסטינקט הראשוני גם שלי כשראיתי רק את הכותרות וההדגשים מתוך הראיון שנעשה איתה לפני כמה ימים בליידי גלובס. ציטוטים כמו "הבנתי שאני בקריסה", "רוצה להיות מאהבת וחברה" ו-"זה המקצוע היחיד שנשים מרוויחות בו יותר מגברים, ואני לא מתכוונת להתנצל או לוותר על המתנה הזאת שקיבלתי" מיד גררו אחריהם את התגובה המתנשאת "הנה עוד אישה שבחרה לוותר על משמעות ולנצל את המתנה שהיא קיבלה – ואכן, היא קיבלה".

 

עוד באון לייף: 

 

מיד אחר כך המחשבה הזו התחלפה בעצב, משום שהיה נדמה שגוטמן מבטאת את אחת הבעיות הגדולות של נשים כיום: פערי השכר. הרי אם היא יכולה להצטלם כמה שעות ולהרוויח את אותו סכום שעליו היא מרוויחה כמו חודש בתוכנית בוקר, למה שלא תעשה את זה? הרי כמעט כולנו, או לפחות אני, היינו חותמות על עבודה כזו, שתאפשר לנו לסגור את החודש תוך כמה שעות ואת שאר הזמן להעביר עם הילדות, עם המאהב או סתם בבהייה בקירות. אמנם זה לא יהיה המודל הכי טוב לילדות צעירות עם חלומות גדולים לשנות את העולם, אבל היי- למי יש כוח לשנות את העולם כשיש את הדבר הזה שנקרא חיים?

 

אבל אז, סוף סוף, החלטתי לקרוא את הריאיון איתה, ושוב גוטמן הוכיחה שהיא הכל חוץ מקלישאות ישנות וחבוטות. היא אמנם עוזבת את תוכנית הבוקר, אבל ממשיכה לעשות את סרטי הדוקו שלה, שדווקא עובדים לא רע מבחינת הרייטינג, והיא ממשיכה לדגמן מבלי לפחד מהשאלות איך היא מעזה, לכל הרוחות, לדגמן בגילה המופלג (44).

 

מתוך הקמפיין של בוניטה דה מאס. צילום: דודי חסון

 

אם נודה על האמת, היה לנו יותר קל להכיל את גוטמן אם היא היתה נשארת רק בפאזה הטלוויזיונית שלה. אם היא היתה אומרת משפטים משומשים כמו שהדוגמנות כבר לא מעניינת אותה, שנמאס לה שמתייחסים רק לאיך שהיא נראית, שבגילה אישה כבר לא צריכה לדגמן, בטח שלא הלבשה תחתונה. היה לנו הרבה יותר קל אם היינו רואות אותה נאבקת בשדה הקרב שלנו, מקבלת משכורות נמוכות מאלו של הקולגות הגבריים שלה, שומעת הערות מזלזלות רק בגלל היותה אישה, משפשפת את מרפקיה בניסיון לקבל תפקידים טובים יותר ובוכה על העובדה שלנצח מתייגים אותה כיפה והטיפשה. אבל היא לא. כלומר, היא מאוד יפה, אבל היא ממש לא טיפשה והיא גם לא מכניסה את עצמה לקרב המתיש הזה שבו רוב הדוגמניות נמצאות כשהן מגיעות לגיל 30. הקרב הזה של "מה תעשי עכשיו".

 

גוטמן עדיין יכולה לדגמן, והיא מנצלת את זה. היא גם יכולה לעשות סרטי דוקו, והיא מנצלת את הבמה הזו. היא גם רוצה להיות מאהבת ואמא, ופשוט נמאס לה לקום בשלוש בבוקר. היא אמנם נמצאת על שלטים, אבל היא לא פלקט, והיא לא חיה את חייה כדי שאנחנו נשפשף את כפות ידינו בסיפוק ונאמר "איך היא הזדקנה/השמינה. עכשיו נראה אותה מסתדרת בעולם".  

 

בקמפיין של קרייזי ליין. צילום: דודי חסון

 

"אני עושה קמפיינים ברצף כבר עשר שנים, ומבחינתי אין הבדל בין לראיין את שר החינוך נפתלי בנט ואת ראש הממשלה לבין לעשות קמפיין הלבשה תחתונה. אני באה מהמקום האנושי האוהב, הקרייריסטי, השאפתני, אלה המקומות שאליהם אני מתחברת", היא אמרה בראיון, ולנו קשה להכיל את זה. הרי אותנו, כלומר הדור שלפני האינסטוש ולפני שהמילה פמיניזם נחשבה לקללה, חינכו שדוגמנות זה שטחי ובטח שלא מקצוע. אבל גוטמן – כדבריה – לא מתנצלת ומבינה שזו פרנסה יפה שהיא עדיין יכולה להרשות לעצמה. זה לא הופך אותה לאדם פחות עמוק, או פחות רציני, להפך – זה מחזק את היותה אישה שיודעת מה היא רוצה ומה עושה לה טוב, ולשם היא חותרת.

 

אבל כמובן שהטוקבקיסטים בחרו להתמקד רק במילה "מאהבת" ולהפוך אותה לאחת שתלויה על שוגר דדי, מבלי להתחשב בעובדה שהיא אישה שעובדת קשה מגיל 15, ושגם דוגמנות זה מקצוע, לא רק תחביב שהיא עושה בשביל הכיף בשעות הפנאי. ובינינו, כשאלו הפוליטיקאים שלנו והראיונות עימם נראים כמו אלו שגוטמן ויואב לימור עשו עם ראש הממשלה לרגל יום הולדתו, אפילו צילומים להלבשה תחתונה נראים עמוקים כאוקיינוס.  

תגובות (0)
הוסף תגובה