6 אימהות הפכה מסדרה שמקדמת נשים לעוד ריאליטי זול

אז מה היה לנו בעשור האחרון? שרדנו איכשהו את עידן הריאליטי וכשכבר חשבנו שלא יכול להיות גרוע יותר, הגיע עידן הדוקו ריאליטי. על פניו פורמט איכותי יותר, שמספק לנו הצצה לחייהם של אנשים מעניינים יותר ופחות אך תוך כדי שגרת חייהם, ולא כשהם סגורים בבית ומצולמים במשך 24 שעות עם התערבויות של הפקה. אלא שעד מהרה התברר שיד המקרה הדוקומנטרית לא ממש נוגעת בעידן הדוקו ריאליטי, אולי כי השוק קטן והתחרות גדולה וצריך לספק לזכיינית את הדבר הכי חשוב עבורה בסופו של חשבון: רייטינג.

 

עוד באון לייף:

 

ובין כל המחוברים פלוס או מינוס, והאבודים ואלה שמחפשים את עצמם, הגיעה לפני כמעט כשנתיים סדרה עם פורמט שבכל זאת הצליח לרתק, בשם "6 אמהות". בעונה הראשונה עוד צפיתי בה בשקיקה: שש נשים מוכרות יותר או פחות שמספקות לנו הצצה לחייהן האישיים, חיי המשפחה, התנהלותן בתוך מה שנקרא שגרת החיים, הנישואים, הילדים, המשברים והקשיים.

 

אני זוכרת לטובה מהעונה השנייה את חני נחמיאס, ומהראשונה את אישתאר ואת גילה גמליאל שהציגה קונספט מאוד מעניין ושוויוני של הורות וזוגיות. אלא שאז הגיעה העונה השלישית, שהחלה בסוף החודש הקודם ברשת. ואולי כדרכן של עונות מתקדמות בפורמטים טלוויזיונים שחוקים, 6 אמהות הפכה להיות מסדרה "מעצימה" (אוי כמה שאני שונאת את המילה הזאת), לעוד בליל סתמי של מניפולציות עריכה, של דמויות משעממות ובעיקר של תפרים גסים בין סיפורים סוחטי דמעות ומעוררי השראה לסתם עוד הצצה רכילותית צהובה, שהיא ספק קמפיין פרסומת שיווקי בפריים טיים ספק ניסיון ללחוץ על בלוטות הרגש העייפות שלנו ממילא.

 

 

בעונה הנוכחית (או לפחות בפרקים ששודרו עד כה) ההתרחשות נראתה לי לרגעים קצת מבוימת, ככזאת שמנסה בכוח להוציא פאנצ'ים מתובלים בהומור ע"ע ליאת בנאי – דמות צבעונית ללא ספק, אבל אני בספק אם היא מבינה עד כמה הבדיחה כאן היא על חשבונה.

אז מה אני אמורה ללמוד מהעונה הנוכחית בעצם? שאמא היא סופר וומן רק כי היא אמא? (היא קצת כן, אבל זו לא הפואנטה פה), שליאת בנאי לא צריכה שבעלה יכבס לה וינקה לה כי "מספיק שהוא אוהב אותי"? שמיכל צפיר בדרך למכור עוד קלטת וידאו או השד יודע מה היא עושה? שנעמי הורוביץ לא התחתנה עם בעלה בגלל הכסף (והיא לא, וקצת נמאס ששוב ושוב דשים בסוגיה הזו), אבל מצד שני זה עושה אחלה יחסי ציבור לספא ולמסעדה, כמובן שמיד הלכתי לעשות בוקינג. לא, באמת.

 

דווקא מי שכן הצליחה לסקרן אותי היא הרבנית רונית ברש, שחשפה סיפור של אונס, הריון בלתי רצוי ומסירת ילד לאימוץ, ושהגיעה מה שנקרא מהבית עם החומרים מהם עשויים סרטי הדוקו הטובים ביותר. רק חבל שבפורמט העקר והשטוח היא הולכת לאיבוד. בת אל בלן מקסימה, (גילוי נאות – אני מכירה אותה אישית). ורק חבל שוב שנשים כמותה נבלעות בתוך סיפורי ה"צבע" המשמימים והמיותרים של בנאי וצפיר.

 

רכילות ופרסום מטביעים את מה שבאמת מעניין ב"6 אימהות". צילום מסך מיוטיוב

 

חידוש נוסף ולא ברור בעיני בעונה הנוכחית נעוץ בהחלטה להושיב את הבעלים לפאנל בתום כל תכנית, בו הם מדיינים בנושא הפרק ומהללים את נשותיהן קבל עם ועדה. שלא תבינו אותי לרגע לא נכון, אני חושבת שזה מרגש ונפלא שבן זוג זוכה לקבל הצצה מהצד לבת זוגתו ולפרגן לה בצורה יוצאת מן הכלל. אלא מה, בפורמט הטלוויזיוני קיבלנו רק ניסיון בוטה להתחנף אל הצופה ולסחוט את טישיו הרייטינג עד תום. ברצינות חברים? מניחה שאני לא היחידה שבסופו של כל פרק לא מסוגלת שלא לחזור לתחילת שנות האלפיים לתכניות הקונספט הגרנדיוזיות והמרגשות של דודו טופז, ולגלגל עיניים.

 

6 אמהות היתה יכולה להיות תכנית מצוינת, אילו היו מוותרים על הנשים הפסבדו מפורסמות, על הפרסום הסמוי, על התוכן השיווקי שמסריח לפרקים את המסך ועל הניסיון ללחוץ על בלוטות ההומור והדרמה בכוח רק כי מדובר בפריים טיים. תנו לשש נשים מעניינות באמת מצלמה ועזבו אותן בשקט לכמה חודשים. אולי לא יהיה לכם רייטינג מפוצץ בפריים טיים, שערים בעיתונים ואחוזים מקידומי מכירות, אבל תהיה לכם אחלה סדרה. ומי יודע, אולי גם הצופים והצופות יפתיעו אתכם.  

תגובות (0)
הוסף תגובה