להתראות רווקות, שלום זוגיות

מאז שאני זוכר את עצמי רציתי לחיות לבד. תמיד ידעתי בדיוק איך החיים שלי ייראו: אגור לבד בתל אביב ואהיה חופשי מענייני משפחה וילדים כי זה לא עניין אותי מעולם.

עם הרבה מאוד מזל, זה באמת מה שקרה. הרווקות הייתה טובה אלי.  אני, הילד הביישן והמגמגם מחולון שלא העז להתחיל עם אף אחת, עברתי לתל אביב הגדולה והתחלתי לחגוג בלי הפסקה.

לטורים הקודמים של אלעד אקרמן:

היה לי הכי כיף בעולם. הייתי בן 27, חייתי בדירה גדולה עם הרבה סטייל, וכל מה שעניין אותי היה בחורות, דייטים ומלא סקס. בדרך גם הספקתי לשבור את הלב למישהי, כמה בחורות ריסקו לי אותו בחזרה, אספתי את הרסיסים, והמשכתי הלאה בלי לשכוח אף אחת.

ואז התעייפתי.

לקראת השנתיים האחרונות שלי בעיר, אחרי שחומת הציניות התפוגגה, בתי הקפה והמסעדות שאהבתי נסגרו והחברות הטובות נטשו, נגמר לי כוח לכלום. הרגשתי שהחיים שלי נמצאים בלופ מתיש של סקס ודייטים וכל הכיף שהיה פינה מקום לריקנות איומה.

לופ מתיש של סקס ודייטים. אלעד אקרמן. צילום: שמחה ברבירו

נותרתי עם מרירות, דיכאון מכוער וכעס איום על כל העולם, חתכתי קשרים עם נשים שאהבו אותי, ורציתי לישון כמה שנים ולהתעורר מישהו אחר. ושם, בקרקעית, הצלחתי לראות מה נהיה ממני: גבר רווק בן 35, בכלל לא מאושר. כי אין לו אהבה ואף אחת לא אוהבת אותו.

הנשים שאהבתי מצאו אהבה משלהן. כזו שיכולה להעניק להן את מה שאני לא הייתי מסוגל. כי לא הייתי שם. כי זה לא עניין אותי. ובדיוק כשרציתי לאהוב, או כשחשבתי שיכולתי, זה כבר היה מאוחר מדי. קינאתי בהן, איך הן הצליחו. ולמה אני לא.

אז הלכתי לחוף הים, ומצאתי שם זוגות יפים ששכבו על החול, שתו בירה ודיברו על החיים. השקיעה הייתה מהפנטת ואחלה בריזה נשבה, הבטתי מהצד וקינאתי. ידעתי שגם אני רוצה ככה. אחרי שיחזרו מהים הם בטח יבשלו משהו טעים, אולי ילכו לסרט בסינמטק, או יקפצו להורים שלו או להורים שלה, או סתם ישבו בסלון, ירדו על איזה בקבוק יין שקנו בסופר ויקשקשו. בעצם לא חייבים לדבר. גם לשתוק זה סבבה.

העיקר שיש להם אחד את השנייה. העיקר שהם ביחד. שיש משענת. שמעניקים תמיכה. "יש בי כל כך הרבה לתת ואני לא יודע למי. הלבד הזה אוכל אותי", לחשתי ל-א', פרטנרית הקפה האהובה עליי. "זה באמת עצוב", הסכימה, ובזמן שחיפשתי איפה לתקוע את העיניים, נפלתי על עוד זוג אוהבים. אולי זה קיטשי, אבל אותי זה מרגש.

מה שמדהים אותי הוא שאם פעם ידעתי בוודאות שאחיה לבד כל החיים, בשנים האחרונות אני יודע בוודאות שזה בכלל לא מה שאני רוצה. "אז מה אתה רוצה?", היא שאלה.

אמרתי לה שאני רוצה לפנק את האהובה שלי בארוחת ערב. להכין לה קפה עם הקינוח שהיא אוהבת. להקשיב איך עבר עליה היום. לחבק. לעזור. להיות שם כשהיא הכי צריכה ולעוף מהבית כשהיא חייבת את הלבד שלה (כי גם אני חייב את שלי), להכיר את המקום שהיא גדלה בו, לגלות  איזו מן ילדה היא הייתה, להיות החבר הכי טוב שלה, לצחוק המון. לטייל. ובתוך כל הזוגיות הזו, להפסיק לפחד ממריבות וויכוחים, ולהפסיק לפחד שיכעסו עליי.

נמאס לישון באלכסון. תמונה מייצגת מימי הרווקות התל אביביים. צילום: אלעד אקרמן

אימא שלי אמרה לי פעם שרק בזוגיות אנחנו לומדים על עצמנו ומתפתחים. בהתחלה חשבתי שאין קשר בין זוגיות להתפתחות, אבל בדרך הביתה על הקטנוע, כשהראש בתוך הקסדה והמחשבות לא יכולות לברוח, הבנתי שהיא צדקה. עם מה לעזאזל אני מתמודד כשאני לבד? איך אוכל ללמוד על עצמי יותר כאדם? להתפתח יותר? זה לא יכול לקרות כרווק.

וככל שאנחנו מתבגרים עם השנים אנחנו מתכנסים בתוך ההרגלים שלנו שהופכים להיות כמו צל ומקבעים אותנו. הקפה שאנחנו אוהבים, הריח של המצעים, הרגלי הניקיון, אפילו השינה – שאותה אני מעדיף לבד (עדיין). ולבסוף, העניין הפעוט הזה של הילדים: מעולם לא רציתי בהם, אז אוטומטית אני אפילו לא אופציה לדייט עבור 90% מהנשים.

בינתיים אני נשאר לבד עם החלומות ומביט בהערצה בזוגות ותיקים ומנוסים. אני יודע שלא הכל כיף: יש מתחים וכעסים, וצריך לוותר המון ולא תמיד מתחשק, ויש קריזות שלא תמיד רוצים להתמודד איתן, ויש גם ציפיות והרבה מאוד אכזבות. ומסביב לכל זה – החוויה.

אני לייט בלומר. תמיד הייתי. יש בזה משהו נעים להתחיל אחרי כולם וגם להתלהב אחרי כולם. ואולי זה בדיוק מה שצריך לקרות לי. היה לי כיף ברווקות המאוחרת, נהניתי כמעט מכל רגע ומיציתי מכל הכיוונים. עוד שנתיים כבר אהיה בן ארבעים. ולגמרי הגיע הזמן לאהבה שלי. אחת כזו שתהפוך לי את החיים.