טראמפ הוא הגבר גבר שאמריקה חיכתה לו

אמנם עברו רק שבועות ספורים מבחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארצות הברית ויעברו עוד כמה וכמה שבועות עד שייכנס לתפקיד, אך יש מי שמתחיל לבחון כיצד קרה המהפך הזה, שהביא את האומה לבחור בדמות כל כך שנויה במחלוקת כמנהיגה הבא. רבים מצביעים על הנוסטלגיה כאשמה – על דור שבו מותר היה לומר הכל, בלי לדפוק חשבון. גל ההתרפקות הזה על העבר, בו גם תפקידים מגדריים הצטיירו כפשוטים יותר, הביא את אמריקה לבחור בגבר מהזן הישן, דהיינו, מחוספס, חסר רגישות לעיתים, הנתפס כ"אותנטי" ומתחבר לרעיון של חזרה למקורות ולערכים שנשחקו.

עוד באון לייף:

מי שעוקב אחרי העונה הנוכחית של הסדרה הוותיקה "סאות' פארק", שמאז ומתמיד היתה בעלת לשון מחאתית חדה ובימים אלו במיוחד, כבר נחשף לתזה שרקחו יוצריה ומלווה את הפרקים האחרונים, לפיה פרי פיקטיבי בשם "דומדמניות זיכרון" הוא זה שגורם לכל האוכל אותו לשקוע בגלי נוסטלגיה – והן אלו שהביאו לבחירתו של טראמפ. רבים מהצופים בארה"ב ובכלל מזדהים עם הדימוי הזה, כשעבור מי שלא טעם את אותן דומדמניות זיכרון הסיטואציה נראית מטורפת במציאות ועל המסך כאחת.

האומה שוקעת בנוסטלגיה. צילום: Shutterstock

ממשיך המורשת ההוליוודית והנשיאותית של רייגן

בעיתונות הישראלית היתה כבר מי שהשוותה בין בחירתו של טראמפ לבחירתו של רונלד רייגן בשנות השמונים, עוד הרבה לפני הבחירות עצמן. במה שמצטייר כעת כחזון מרשים, כתבת "הארץ" לטם בסן השוותה בין טרמפ לרייגן כבר בחודש באפריל, לפני מעל לחצי שנה. בין היתר כתבה בסן כי גם בחירתו של רייגן, השחקן ההוליוודי (שבניגוד לטראמפ צבר ניסיון פוליטי כמושל קליפורניה לפני שנבחר לנשיאות), היכתה בתדהמה את אמריקה של אז.

טראמפ אף בחר לאמץ את סיסמת הבחירות של רייגן לקמפיין שלו, "להחזיר לאמריקה את גדולתה". הן רייגן והן טראמפ ספגו ביקורת על רדידות אמירותיהם – על רייגן נאמר שהוא "מחזיק בהשקפת עולם פשטנית להחריד, ובתיאוריות פשוטות וצרות אופקים". על טראמפ נאמר כי "עמדותיו מטופשות ולא ריאליות, ודומות במהותן לעמדות של ילדי הגן". יתכן, כתבה בסן באפריל, שאיל ההון טראמפ הוא אכן יורש אמיתי למורשתו של רייגן – שפירושה עמדות פשטניות הנשענות על ערכים שמרניים, נגד גלובליזציה ונגד חופש הגבולות.

הכמיהה הזו לפשטות של מסרים נשענת באופן מובהק גם על ריאקציה להתקדמותו של המאבק הפמיניסטי והשפעתו על השתנות של תפקידי המגדר. הלך הרוח הציבורי שהביא לבחירת רייגן בשנות השמונים, נשען בין היתר על עליית קרנם של שרירנים כשוורצנגר וסטלון אשר הובנו כמשקמי האגו הגברי הפגוע, לאחר המהפכה הפמיניסטית. הכמיהה המחודשת לגברים שרירניים פירושה חזרה לערכים מסורתיים ושמרניים יותר של גבריות. החוקר בני בן דוד מסביר כי הצלחתם המסחררת של סדרת סרטי "רמבו" נתפסה בעינימבקרי קולנוע רבים כעדות לכך שהאומה האמריקנית שואפת למחוק את חרפת וייטנאם בפרט, ואת כישלונותיה של ארצות הברית מול מדינות העולם השלישי בכלל, בעיקר מולאיראן הפונדמנטליסטית, בדומה לאזלת היד הבינלאומית מול הטרור הג'יהאדיסטי כיום.

חזרה לערכים מסורתיים ושמרניים יותר של גבריות, אז והיום. צילום: Shutterstock

בתקופת רייגן דמותו הקולנועית של סילבסטר סטלון כ"רמבו" אף הפכה למושג – בסוף שנות השמונים הופיע המונח "רמבו" במהדורה המעודכנת של מילון אוקספורד, כש"רמבואיזם" הפך לשם נרדף לסגנון קולנועי דומיננטי, המתאפיין ברמות גבוהות שלאלימות ושמסריו האידיאולוגיים חופפים את תפיסת העולם של הימין בכלל ושל הנשיא באותה עת, רייגן, בפרט – בן דוד מסביר כי במידה רבה, הרמבואיזם ייצג נאמנה את תפיסת עולמו המאצ'ואיסטית והשוביניסטית של רייגן.

סילבסטר סטאלון בתפקיד רמבו החצין, באמצעות גופו השרירי והמחושל, את רצונו של רייגן לנהל ולביים את העולם באמצעות עולם המושגים שמציע הקולנוע ההוליוודי הפופולרי, ממנו גזר הנשיא את תפיסת עולמו הפשטנית של "טובים נגד רעים", כשבמרכז המאבק ניצב גבר המייצג למעשה את ההטרוסקסואליות הלבנה. בקולנוע היה זה סטאלון, בארה"ב של שנות ה-80 היה זה רייגן, ובארה"ב של 2017 זה מתעתד להיות טראמפ – שגם לו ההצלחה הקולנועית והטלוויזיונית אינה זרה (במקרה שלו כבר מדובר בתפקידים שונים בקולנוע ובריאליטי "המתמחה"), וכמו רייגן גם הדימוי התקשורתי שלו נגזר ישירות מהדימוי אשר הציג עוד קודם לכן על המסך.

הרמבואיזם חוזר יחד עם טראמפ? צילום מסך מתוך רמבו משחק הדמים 2

לפי בן דוד, הפרשנות השכיחה שניתנה לתופעה הקולנועית והתרבותית של נוכחות גברית מאצ'ואיסטית שמילאה את מסך הקולנוע בימי רייגן, הובאה בהקשרו של רצף תבוסות אמריקניות במישור הצבאי והמדיני, כמו גם כתגובת נגד גברית לשיח הפמיניסטי ששטף את אמריקה החל משנות השבעים. הן הכישלונות האמריקאים במישור הצבאי והבינלאומי, והן השיח הפמיניסטי שעורר מודעות ופרץ יותר ויותר מוסכמות מסורתיות, נתפסו כגורמים בערעור מעמדה השאנן והיציב של הגבריות ההטרוסקסואלית. בהקשר זה, הוליווד הגיבה לרצונו של הגבר האמריקני לאשש ולשקם מחדש את הדימוי של גבריות זו: מטרת ההתמקדות בדמויות גבריות לבנות, הטרוסקסואליות ושריריות הייתה לחלץ את מושג הגבריות מן המשבר החריף בו היתה נתונה.

טראמפ המחוספס, נטול העידון, החוטא בשוביניזם ובגזענות, מתאים ככפפה לאותם הרגשות הנוסטלגיים המציפים את העולם כתגובת נגד לעידן הסייבר המשוכלל, של וירטואליות לא נגמרת שחותרת תחת הממשות של ערכים יציבים עליהם גדלנו. בחירתו, כמו בחירתו של רייגן, מצביעה על הכמיהה לעולם הישן, עולם של גבריות לבנה והטרוסקסואלית יציבה. ועל כך אפשר רק לומר, גבירותיי, ההיסטוריה חוזרת.

הכותבת היא דוקטורנטית לקולנוע ומגדר, בעלת הבלוג "ע' קווירית" וכותבת צללים אקדמית