ביונסה הפסידה את 2016 לאחותה הקטנה, סולאנג'

עם הגיעה של עונת הסיכומים לשנת 2016, הקונצנזוס על מלכותה הבלתי מעורערת של ביונסה על תרבות הפופ מגיע לשיאים חדשים. אלבומה השישי "Lemonade", שיצא באפריל האחרון, זכה כבר במצעדים רבים ונחשבים לתואר 'אלבום השנה', וזהו רק חלק קטן בתוך מה שנראה כגל האהדה העוצמתי ביותר שראינו סביב המלכה. אולם באותם מצעדים, במרחק לא רב כלל משמה של האישה הראשונה לבית נואלס, ניתן למצוא גם את שמה של האחות הקטנה, סולאנג'. ולמרות שגם הפעם היא משתרכת מאחורי האחות הגדולה, אין ספק שהשנה היא הצליחה לצמצם את הפער בצעדי ענק. למעשה, למרות שביונסה היא זו שמככבת בטופ, 2016 היתה דווקא השנה של סולאנג'.

"ביונסה, הפמיניזם שלך הוא לא הפמיניזם שלי"

רוב הסיכויים הם שלא היינו מקשיבים לסופרת צ'יממנדה נגוזי אדיצ'ה אם ביונסה לא היתה מצטטת אותה בשירה, אבל זה לא עצר אותה מלבקר את הגישה של מלכת הפופ לפמיניזם

לטור המלא

השליטה של ביונסה היא כזו שכמעט בלתי אפשרי להתווכח איתה. וגם מפחיד, אם להאמין למה שמספרים עליה ועל האימפריה שסביבה. האישה הזו יודעת לעשות את כל מה שהיא עושה באופן מושלם, ממלאכת השירה עצמה ויצירת מוזיקה שמצליחה לרצות המונים ולפרוץ דרך בו זמנית, דרך אמנות הפרפורמנס שהיא מביאה לשיאים חדשים ועד לפוליטיקה ולרכילות שסביבה. ובתוך כל זה, נדיר למצוא אותה נתפסת בחולשתה. השנה קיבלנו הוכחה מחודשת לכך, עם אלבום שכל מהותו היא להוציא מתוק מעז, או במילותיה – להפיק מהלימונים לימונדה.

כאשר חרושת שמועות הוליוודית הטילה בספק את מעמד הזוג החזק ביותר בעולם המוזיקה, ענקית הפופ וענק ההיפ הופ שיחד מוכיחים את המשפט 'השלם גדול מסך חלקיו', ביונסה בחרה שלא לטאטא את הלכלוך מתחת לשטיח. במקום להתבייש באירוע שטלטל את זוגיותם, היא בחרה להתמודד איתו ולבסוף לחשוף אותו על שלל רבדיו במוזיקה שלה. את הסערה שעברה עליה כשג'יי זי בגד בה היא תרגמה לשיריה, מבלי לנטוש לרגע את העוצמה הנשית שהפכה אותה למותג הפמיניסטי שהיא. נהפוך הוא – היא עשתה זאת תוך הדגמה עד כמה עוצמתיים הם רגשותיה של אישה וכמה כוח יש בהם, כמה כוח יש במחילה ובקבלה כשהם נעשים מתוך אהבה והבנה מחודשת של כבוד. היא היתה יכולה להעיף את הבעל הבוגד מכל המדרגות, אך בחרה לקבל אותו בחזרה ברגע שהבין את משמעות הסליחה שלה ושהכוח נמצא בידיים שלה. במקום לצאת מהסיפור הזה קטנה ונבגדת, היא יצאה זועמת, אימתנית, כואבת, סלחנית ואוהבת, ומעל לכל – אנושית יותר מאי פעם.

השבחים להם זוכה ביונסה מוצדקים גם הפעם. מעבר להדים התדמיתיים של האלבום הזה, מבחינה מוזיקלית היא המשיכה את הקו החדשני ומלא האמירה עליו הקפידה ביצירתה עד כה. ב"Lemonade" ביונסה הפכה לזיקית מוזיקלית: רגע אחד היא רוקרית שצורחת את נשמתה לצד אחד מכוכבי הרוק הגדולים של ימינו ג'ק ווייט, ברגע אחר היא זמרת קאנטרי, ובין רגעי ה-RnB והפופ האופייניים לה שקיימים באלבום היא גם מחלטרת כראפרית ומפגינה השפעות מההיפ הופ העכשיווי ביותר. העובדה הזו היוותה את הבסיס למועמדותה ברשימה כמעט (או ממש) מופרכת של פרסים – משיר ההיפ הופ של השנה ועד להופעת הרוק.

אז למה בכל זאת ההישגים האלו מתגמדים לעומת אלו שאחותה הקטנה רשמה השנה?

שומרת אחותי

סולאנג' היא אחותה בת ה-30 של ביונסה, המבוגרת ממנה בחמש שנים. כמוה, גם היא בתם של טינה ומת'יו נואלס. האחיות גדלו ביוסטון טקסס למשפחה קריאולית בעלת שורשים בניו אורלינס – שם סולאנג' משתכנת גם כיום עם בעלה אלן פרגוסון, המביים קליפים לפרנסתו. כמו ביונסה, גם היא חונכה לגאווה שחורה, לאהבה לתרבות ממנה באה ומבלי להתנצל על כל מה שמאפיין את מוצאה ואת צבע עורה. ובניגוד לאחותה הגדולה, סולאנג' השכילה לזהות ששנת 2016 היא שנה בה הגאווה הזו צריכה להישמע ולהדהד, אל מול הכוחות שמאיימים על החיים השחורים ומטילים בספק את חשיבותם וזכויותיהם.

האלבום החדש של סולאנג', "A Seat at the Table", יצא לפני כחודשיים, חצי שנה אחרי האלבום של אחותה. היא תיארה אותו כתגובה למבקרים שטענו שהיא, כזמרת שחורה, נושכת את היד שמאכילה אותה. "זה רדף אותי. זה כמו לומר, 'את לא יודעת מי קונה את האלבומים שלך?'. בעצם אמרו לי לשתוק". לטענה הזו היא ענתה בשיר "Don't You Wait" מהאלבום כששרה: "ובכן, אני לא רוצה לנשוך את היד שמראה לי את הצד השני, לא / אבל גם לא רציתי לבנות את הארץ שהאכילה אותך כל חייך, לא / אתה לא מוצא את זה משעשע?". זהו האלבום השלישי שלה, כשקודמו יצא לפני 8 שנים, במהלכן יצא עוד EP

קצר שמיצב אותה במקום ברור: גרסה אלטרנטיבית וקצת יותר מתוחכמת של ביונסה.

תמיד בצל של אחותה הגדולה. צילום: Shutterstock

הדרך המוזיקלית של סולאנג' החלה בגיל מוקדם, כשקפצה להתארח בלהקה של אחותה הגדולה, Destiny's Child. בגיל 16 היא כבר הוציאה את אלבום הבכורה שלה, "Solo Star" – ממש במקביל לפריצתה של אחותה הגדולה כ, ובכן, סולו סטאר. במשך כל השנים סולאנג' חסתה בצילה של אחותה – איך לא, כשאחותך היא הדמות הכי דומיננטית בתרבות הפופ. בהמשך היא התנסתה במשחק והמשיכה לכתוב עבור האחות, ניכסה לעצמה סגנון RnB יותר קלאסי והתרחקה ממחוזות הפופ בהם שליטתה של ביונסה הלכה וגדלה, הרחק מהמצעדים ומהלהיטים, ורחוק גם מהזרקורים. כל כך רחוק, שאפילו עכשיו כשהיא מגיעה לשיאה, רבים (הסדרה הקומית "איש משפחה" למשל) עדיין מסרבים לכנותה בשמה ומתייחסים אליה כ"אחות הקטנה", זו שעשתה רעש וצלצולים בתקרית המעלית המפורסמת, בלי להכיר בדבר שעשתה בעצמה. ההשוואה הבלתי פוסקת תמיד הציבה אותה בעמדה משונה, כמי שמנסה להציע משהו מתוחכם יותר, אך מחווירה אל מול האמירה האומניפרזנטית של ביונסה, מוזיקלית ובכלל.

וזה כנראה הצעד המשמעותי ביותר שסולאנג' עשתה עם האלבום החדש שלה. היא לקחה על עצמה אמירה. זה הצעד שהוציא אותה מהצל הענק שהטילה עליה ביונסה ונתן לה לזרוח בפני עצמה. "A Seat at the Table", מהבחינה הזו, הוא האלבום שציפינו שביונסה תוציא לפני שסיפור הבגידה יצא לאור – כש"Formation" רק יצא, רגע אחרי שקנדריק לאמאר שיחרר אלבום שכולו מגאפון אחד עצום לתרבות השחורה ולהתנגדות לדיכויה, כשההבנה שזהו הרגע של השחורים בארה"ב להתאחד ולהתנגד לגזענות בכל הכוח התבססה ופינתה את השטח. דווקא ברגע הזה, ביונסה בחרה להוציא אלבום שעוסק, שוב, בחיי האהבה שלה – גם אם בצורה הכי אמיתית וחשופה שיש. ואז באה אחותה הקטנה ושרה על השיער שלה.

אפרו אמריקאית

"אל תיגע בשיער שלי / כשאלו הרגשות שלי שאני לובשת / אל תיגע בנשמה שלי / כשזה המקצב שאני מכירה … הם לא מבינים / מה המשמעות של זה בשבילי / לאן בחרנו ללכת / מה עברנו כדי לדעת / אתה יודע שהשיער הזה הוא השיט שלי / עברתי את הדרך, נתתי לזה זמן / אבל הדבר הזה כאן הוא שלי". אלו המילים שסולאנג' שרה ב"Don't Touch My Hair", הסינגל שהוציאה מהאלבום לפני כחודשיים. גאווה שחורה שדורשת את מקומה לא בקול רם אלא בשירה רכה. השיער השחור, שמאז ומתמיד היווה סמל למאבק, ובמיוחד השנה דרש דרור למקומו הטבעי אל מול ההחלקות והריסון שהכתיבו לו אידיאלי היופי הלבן, הוא הסמל שעומד במרכזו ועל גבי עטיפתו של אלבומה של סולאנג'. כל זאת בזמן שאחותה נתונה תחת ביקורת על השיער המובהר והמוחלק שלרוב מהדר אותה.

זה לא שביונסה לא נתנה את קולה למאבק של השחורים בעודו בשיאו. "Formation", הסינגל שיצא בדיוק לפני שנה, דווקא מיקם אותה בדיוק בכיוון הזה – המנון שחור נשי עוצמתי ובלתי מתנצל הדורש את מה שהרוויחה ביושר, לקח בתעוזה רבה את סמלי המאבק והדהד אותם, כשאפילו היא עצמה השתמשה באפרו של בתה כסמל לגאווה שלה. אם כך היה נשמע כל האלבום החדש שלה, לא היינו טורחים לדבר היום בכלל על אחותה. אלא שמתישהו במהלך 2016, הגאווה השחורה של ביונסה פינתה מקום למצבה המשפחתי ולכוח הנשי שכבר הוכיח עצמו עבורה, והשטח נותר נקי.

למרות ש"Lemonade" הוא אלבום טוב, קשה היה שלא להתאכזב ממנו – לפחות בשבילי באופן אישי, ולכל מי שציפה שביונסה תידרש לדגל המאבק שקודם לכן חרטה על דגלה (ואף פעלה לא מעט בעדו כשתרמה כספים רבים למשפחות שנפגעו מפשעי גזענות וגם התבטאה נגדם). כנראה שהיה לה יותר מדי לאבד. היו יותר מדי לבנים שנרתעו מה"תוקפנות השחורה" הזו, שפתאום הפכה אותם לאויב – כש"Formation" יצא לבנים רבים הביעו את סלידתם ממנו ואף תקפו את השימוש בהטבעת ניידת המשטרה בקליפ כתמיכה באלימות אנטי-משטרתית, כשזו ניסתה לבקר את האלימות המשטרתית נגד שחורים הפושה בארה"ב. יותר מדי אנשים תפסו את האמירות האלו כאנטי-לבנים ככלל, ולא כפרו שחורות ואנטי גזעניות.

כאן נכנסת סולאנג', שבדרכה המשיכה את מה שהתחיל קנדריק לאמאר (סאגה שלמה בפני עצמה, שכדי להתחיל ולהבינה יש לשמוע את מה שהפך להמנון המאבק, "Alright").

את הנקודה בה "Formation" הפך למרתיע, כדרישה קולנית דומיננטית וחזקה להכרה, היא החכימה להפוך לעדינה יותר. היא אמנם מבקשת שנכיר בזכויותיה, אך בלי טיפת תוקפנות, בלי איומים, ברכות.

ואמנם, גם הפעם האחות הקטנה נותרה לעמוד מול קהל מצומצם בהרבה לעומת אחותה, עם מיליונים בודדים של צפיות לשירים החדשים לעומת מאות מיליונים לשירים מ"Lemonade". זהו טבעו של אלבום שלא מנסה להיות אלבום פופ, ומשתלב בנישת האלטרנטיב RnBבעזרת סאונד עדכני ואלקטרוני, שירים שלא מנסים להיות להיטים ושיתופי פעולה עם אמנים מרתקים מהנישה כמו סאמפה, קווסטלאב ורפאל סאדיק (וגם גיחה קצת הזויה של הראפר ליל וויין). אך המעמד שסולאנג' כבשה עם האלבום הזה בעולם המוזיקה הוציא אותה מחסות אחותה, וזיכה אותה סופית בהכרה כזמרת משמעותית ומעניינת בפני עצמה.

אשת השנה

אם תשאלו לטעמי האישי, אף אחת מהאחיות נואלס לא ראויה לתואר 'אלבום השנה'. אפילו לא למקום בעשיריה הפותחת, אל מול האלבומים המצוינים שהוציאו השנה ג'יימס בלייק, דיוויד בואי, רדיוהד, אנדרסון פאק (שמתחרה מול שתיהן בתחומי הסול/RnB ולוקח בהליכה), מיצקי ועוד רבים. הבחירה הרווחת בביונסה, על כל מעלותיה הרבות, מרגישה ככניעה למכנה המשותף הרחב ביותר. ולמרות שאת "Lemonade" ניתן היה לשמוע בוקע ממערכת הסטריאו שלי לעיתים תכופות יותר (טוב, גם היה לו פור של חצי שנה), אם אחת מהן היתה מקבלת ממני מקום של כבוד ברשימה, זו היתה סולאנג'.

התלתלים הבלתי מרוסנים כסמל למאבק השחור – עטיפת האלבום, A Seat at the Table

עד לפני חודשיים ההערכה שלי כלפי האחות הקטנה היתה פחותה בהרבה, כמי שהצטיירה באמת כגרסה החיוורת אל מול ביונסה, שבמקרה אני נמנית על מעריצותיה ומעריכה את המוזיקה שלה באלף אספקטים שונים, גם את השירים האחרונים ואת "Formation" יותר מכולם. אבל מול הצעד המתפשר של האחות הגדולה, הצעד שסולאנג' עשתה הוא אמיץ בהרבה. הוא גם הרבה יותר נכון לאמירה שכל משפחת נואלס מחצינה – פמיניזם שחור, אחווה שחורה. הכרה בתרבות ממנה הם באו ודרישת מקומה הראוי, בלי להתחנף לקהל הלבן – וגם בלי לפגוע בו, כפי שמיטיבה להסביר סולאנג' כשהיא משתמשת בדברי אימן  ב-"Tina Taught Me".

אולי זה באמת לא היה הצעד הכלכלי הנכון באופן מוכח עבור ביונסה. ואולי אחותה הקטנה היתה יכולה להרשות זאת מבלי שדבר יהיה מוטל על הכף. ובסופו של דבר, שתיהן עשו מהלכים אמיצים ולא מובנים מאליהם השנה. אבל האומץ של ביונסה מחוויר אל מול השיקולים הכלכליים, אל מול הקונצנזוס שמשתחווה בפניה ורק מחפש עוד פרסים שאפשר לתת לה, ובמיוחד אל מול האומץ האלגנטי כל כך של סולאנג' אחותה, שהביאה לשולחן דיון על זהות, על תרבות בת מאות שנים ועל המאבקים האמיתיים שניצבים כיום מול אישה שחורה באמריקה. שנתנה את קולה למי שהוא באמת נחוץ לו. מבחינתי זה הופך אותה לראויה לשבחים המשתפכים לפני אחותה. לפחות השנה.