ניסית לאנוס אותי, עכשיו תתמודד עם מה שיש לי להגיד

שלושה שבועות בלבד אחרי ששרה רואבוק עברה לפריז מבריטניה, היא עברה ניסיון לאונס. רואבוק היתה במועדון לילה כשגבר זר סגר אותה בחדר צדדי, הפיל אותה, נשכב עליה והתחיל להפשיט אותה. למרבה המזל, היא הצליחה להימלט ממנו, אבל כמובן שהטראומה עדיין נשארה.

 

עוד באון לייף: 

 

כעת, כשנה לאחר המקרה, התוקף שלה נכנס לכלא. רואבוק, שהיתה נוכחת במשפט שלו, החליטה באותו היום לכתוב לו מכתב, על מנת לעזור לעצמה להתמודד עם כל מה שעברה. "לאחר שנשאתי את הנטל הזה על הכתפיים שלי כמעט שנה, ניסיתי להדחיק אותו, לא לחשוב על זה ולהתמודד עם החיים שלי, קיבלתי מכתב שמזמין אותי לדיון", היא סיפרה ל-dailymail. "מהנקודה הזו, כל המחשבות והרגשות שלי יצרו לי מערבולת במוח, שניזונה משנה שלמה של המנעות מהנושא".

 

זה היה הרגע שבו היא החליטה לעלות את כל הרגשות שלה על נייר, ולאחר מכן היא החליטה גם לפרסם אותו. "חשבתי שאם מישהו יקרא את זה וזה יגרום לו להתחזק, כמו שזה חיזק אותי, אם זה יעודד מישהו להפתח ולהתמודד עם מה שקרה לו, אז יש לי אחריות כלפי האנשים האלו ואני חייבת לפרסם את זה".

 

 

המכתב מיד הפך לוויראלי, כשאתרים מכל העולם תרגמו אותו ופרסמו אותו. הנה כמה קטעים ממנו, ואת תוכנו המלא תוכלו לקרוא כאן:

 

"אדם יקר, אני כותבת אליך בערב דצמבר הקר הזה, כמעט שנה לאחר שניסית לאנוס אותי, כי זו הפעם הראשונה שאני מרגישה מספיק חזקה כדי להרים את העט. אני כותבת לך כי היום אחר הצהריים נפגשנו שוב, רק בסביבה שונה. הפעם הידיים שלך נאזקו מאחורי הגב, לא חיבקו מיוזעות את הגוף שלי. העיניים שלך היו על הרצפה, לא סנטימטרים מהפנים שלי. היינו באותו חדר, רק שהפעם זה היה מתוך הבחירה שלי ולא שלך. הפעם, לא הצלחת לבלום את הדלת עם מטף ולשמור עלי בחדר בעל כורחי. הפעם, הדלת נסגרה מאחוריך, על ידי קצין משטרה חמוש. הפעם מצאת את עצמך מסתכל על 3 שופטים שישבו מולך ועל עורך הדין שלי".

 

ראובוק הוסיפה שהיא יודעת שככל הנראה התוקף שלה לא יקרא את המכתב שלה, משום שהוא הולך לשבת זמן משמעותי בכלא, אבל היא בכל זאת היתה חייבת לכתוב, בשביל גברים כמוהו ובשביל נשים כמוה.

 

"אני כותבת כי אני עייפה; אני מותשת מסיפורים כמו שלי. אני רוצה שאני ואחרים נבין איך ולמה אנחנו כחברה עדיין ממשיכים להיאבק עם המציאות המרעילה והאלימה של אונס, שנבין את ההשלכות שיש לתקיפות מיניות, את המורכבות של שנאת נשים, והמשקל שיש לחשיבה הפטריארכלית, שממשיכה לצמצם את תפקידו של האנס ולהאשים את הנשים שגופן נחטף מתוך העור שלהן. אני רוצה שגברים יקראו את זה וירגישו לא פחות רע כמו הנשים שחוו את זה. אני רוצה שדברים ישתנו. אני דורשת שדברים ישתנו".

 

 

ראובוק מנתה את כל התירוצים שהיו לתוקף שלה לומר בבית המשפט – על האישיות הבעייתית שלו, על הילדות הקשה ועל העובדה שהוא לא מדבר אנגלית, לכן לא הבין שהיא צעקה "לא" או "הצילו". "אמרת שמה שקרה נמשך רק כמה דקות, לא שנעלת אותי בחדר במשך 20 דקות, בזמן שניסית להוריד ממני את הבגדים, בזמן שהשענת את הגוף שלי על הכיור, בזמן שניסית לאנוס אותי. אמרת ששכבת מעלי בגלל שהפלתי את המשקה שלי ומעדתי, לא בגלל שאחרי שהצלחתי להוציא אותך מבין הרגליים שלי אתה דחפת אותי לריצפה ולא נתת לי לזוז. אתה אמרת שבזמן שזרקת אותי על גבי הכיור, הפרדת בין הרגליים שלי ועמדת ביניהן תוך שאני בוכה וצורחת ואתה מרים את השמלה שלי מעל החזה וחושף את החלק האינטימי והפגיע ביותר של ישותי, כל מה שעשית היה לנגוע בי 'פעם או פעמיים', אבל אחרי שראית שיש בתוכי טמפון – אחרי שניסית כמה פעמים להכניס לתוכי את הידיים המלוכלכות שלך – החלטת להפסיק. שנינו יודעים שזה לא נכון. כולם בחדר ידעו שזה לא נכון. בגלל שזה לא אתה שהחלטת להפסיק, זו אני שנלחמה בחזרה".

 

ראובוק מתארת שהתוקף שלה המשיך לגעת בה בניגוד לרצונה, אבל בסופו של דבר "הדבר היחיד שמנע ממך להצליח במה ניסית לעשות היה הדבר שהוביל אותך באלימות לתקוף אותי: המיניות שלי. העובדה שהדבר הזה פשוט דוחה גברים, למרות שהוא מסמל פריון נשי ומיני, זה מה שהציל אותי".

 

 

 

היא ממשיכה לספר שהרגעים בבית המשפט ומתן העדות לא היה קלים עבורה, אבל "באותו רגע עמדתי ודיברתי למען כל אישה בעולם שסבלה בגלל אנשים כמוך. עמדתי למען כל אישה שהולכת הביתה עם המפתחות שלה שלובים בין אצבעותיה. עמדתי למען כל אישה שהחליפה קרונות רכבת בגלל אדם אחד שאינו מנתק את קשר העין. עמדתי למען כל אישה שהוריה מתעקשים שהיא תסמס להם אחרי בילוי לילי, אפילו בגיל עשרים וארבע, כי הם חוששים לשלומה בגלל שהיא נקבה ולא זכר. עמדתי למען כל אישה שהרגישה שהמיניות שלה עומדת למבחן בכל פעם שהיא חולפת על פני קבוצה של גברים. עמדתי למען כל אישה שזוכרת את הפעם הראשונה שהיא הרגישה שהגוף הילדותי שלה לא נראה כל כך תמים עבור גברים זקנים ונוראים…עמדתי למען כל אישה שקראו לה 'זונה', 'שרמוטה' או 'כלבה' רק בגלל שהיא דחתה התקרבות בלתי רצויה…עמדתי למען כל אשה ששאלה את עצמה האם התלבושת שלה נראית 'זנותית מדי' או משדרת שהיא 'מבקשת את זה'. עמדתי למען כל אישה שחוותה את הבדידות והשנאה העצמית שבאים עם המחשבה ש'אם לא הייתי עושה/לובשת/אומרת/נושמת אז זה לא היה קורה לי'. עמדתי למען כל אישה אשר חשה בושה כאשר נשים אחרות, חברים, עמיתים לעבודה חושבים שיש להם את הזכות לדבר על ההתקפה שלך כאילו יש להם מושג איך זה מרגיש, כאילו יש להם זכות להגיב ולהגיד לך 'זה קורה" וש"לא היית צריכה לצאת/ היית צריכה לדאוג לעצמך/ את יודעת שגברים רק רוצים דבר אחד/לא היית צריכה לשים את עצמך בסיטואציה הזו".

 

"עמדתי למען כל אישה שנגעו בה בלי הסכמתה, שהטרידו אותה, התקיפו אותה, אנסו אותה, צילמו אותה, שסבלה מדיבור מלוכלך לידה והכי גרועה – שכל זה נעשה בחברה שמאפשרת את זה, עם לא מעט נשים שמזינות את הבושה והאשמה וגברים שאמורים להיות פתוחים ומתקדמים אבל בינתיים רק נשארים דוממים. אני פונה לכל הנשים הללו, כי זה קורה בכל יום לכל אישה. אני רוצה שאנשים יתחילו לפקוח את העיניים".

 

 

 ראובוק גם מתארת את הקושי להתלונן, את מה שעבר עליה מהרגע שפנתה למשטרה והחקירות הלא נעימות שהיא עברה. היא מספרת שזו חוויה שהיא לא מאחלת לאף אחת "זה משפיל, מתיש, מפחיד, קורע לב, וזו רק ההתחלה". אבל היא מציעה לזכור לאורך כל הדרך, שלא משנה מה אישה עושה – "היא לא חייה את חייה מתוך רצון להיאנס". עוד היא כותבת: "כאדם, יש לי זכות לחיות את החיים שלי בלי שהמיניות שלי תשמש כהצדקה לגברים לגעת בי או ליהנות מהגוף שלי. כאדם, יש לי את הזכות לצאת לבלות. כאדם, יש לי את הזכות לשתות, לדבר עם אנשים, ללבוש מה שאני רוצה, ללכת לאן שאני רוצה, ללא ליווי, לבד, עם קבוצה, עם שום קבוצה, לחיות את החיים שלי. כאדם, יש לי את הזכות לקיים יחסי מין עם מי שאני רוצה, והזכות הזו זהה לזכות של גבר. כאדם, יש לי גם את הזכות לומר לא".

 

לבסוף היא פונה לנשים שעברו תקיפות ואונס, ומזכירה להן שוב שאונס לא קורה בגלל הנאנסת, אלא תמיד בגלל האנס. היא מפצירה בהן לקחת את הזמן להתמודד עם מה שקרה, אבל עם זאת לא לתת לזה להגדיר את מי שהן, ולא להיכנע לעובדה שאנשים מצפים שמעכשיו הן יהיו דיכאוניות. "זה לא הסוף שלך וזה לא התיאור שלך. זה לא גורם לך להיות משהו אחר, זה רק מוסיף לך את העובדה ששרדת את זה. מגיע לך לדעת, ממני אליך, שאת יפה ומגיע לך קילוגרמים של אושר בחייך.

 

"אני מסרבת לתת לזה לסיים לי את החיים. אני מסרבת להיות מוגדרת על ידי זה, כי אני כל כך הרבה יותר מזה, פריז עבורי היא כל כך הרבה יותר מזה, ואני אמשיך לדבר על זה ולהילחם על כל מה שאני מאמינה שהוא נכון. וכך גם את".  

תגובות (0)
הוסף תגובה