אבא, אתה עדיין שם? אתה זוכר אותי?

לפני 7 שנים פתאום שמנו לב לזה, כולנו ביחד, הילדים. אבא לא רק היה מתבלבל בשמות שלנו, דבר שעשה כבר מגיל צעיר, אלא התבלבל וחשב שאנחנו בתקופת חיים אחרת לגמרי. הוא חשב שאחי, עודד, עדיין בצבא (עודד בן 43 היום, אבא לשלושה ילדים). הוא שאלה אותי אם המשכתי ללמוד מחול כמו שאהבתי (ואני בתחום החינוך כבר עשרות שנים).

חשבנו שזה בלבול. אז חשבנו. אחרי חודשיים כבר לא יכולנו להתחמק מזה. חשבנו שזו פשוט דמנציה, אבל זה בעצם היה אלצהיימר שדפק בדלת. ואחרי זה הוא לא רק דפק, הוא נכנס, התיישב וסידר לעצמו מקום נוח וחמים.

המעבר למחלקה לתשושי נפש היא משבר לחולה, אבל לא פחות למשפחה. עד אז, גרו הוריי בבית אבות מפונפן-צפונבוני-אליטיסטי ונהנו מכל רגע. הרצאות, טיולים, ערבי שירה, סרטים, פלדנקרייז בשמונה וחצי בבוקר. האלצהיימר טרף את הקלפים ויחד איתם את אבא שלנו, שכל כך אהבנו. במקרים כאלה של הידרדרות קוגניטיבית, שלוותה גם בהידרדרות נפשית ופיזית, לא נותרת ברירה אלא למצוא לו מקום שיכול לטפל בו בצורה הכי נכונה, הכי מכבדת והכי בטוחה. כי הוא כבר לא היה בטוח לא לעצמו, לא לאמא שלי, ולא לסביבה. הוא הצריך טיפול של 24 שעות, השגחה ועזרה, לשמור על מה שיש כרגע ולעצור את ההידרדרות. כאילו אפשר.

ההתארגנות על מעבר של אדם אהוב, שתלוי בך ואוהב אותך, שוברת. החל מהאריזה של חצי-מהחיים שלו לכמה קופסאות, לעוד קופסה של תמונות שנתלה על הקיר, ומזוודה אחת שמלאה בקצת בגדים, קצת נעליים, והרבה תרופות, אביזרים רפואיים שהוא צריך וחיתולים לספיגת שתן.

אם הייתם שואלים אותי לפני כמה שנים אם אני אדע או ארצה להבין בחיתולים למבוגרים – הייתי אולי צוחקת ואולי נבוכה. היום אני לא זה ולא זה. היום אני יודעת כמה הדברים האלה חשובים, מועילים ושומרים על עוד פיסת שפיות ובריאות של אבא שלי. כמו שלא הבנתי כמה צריך להתעקש על תרופות מסוימות, וכמה צריך להבין בהליכונים וכמה פעמים אפשר לנהל איתו את אותה השיחה, כי אחרי 2 דקות הוא לא זכר בכלל שדיברנו על זה.

עצה אחת חשובה יש לי – לכל מי שיגיע או כבר הגיע למצב בו צריך לטפל בהורה מזדקן. העצה הכי טובה שלי היא אל תתביישו. משום דבר. משום שאלה, משום בקשה, משום דבר שאתם צריכים לעשות ולעזור. אם היינו מתביישים, עד היום לא היינו יודעים שהתרופה שנתנה לו הרופאה נגד לחץ דם עשתה לו טיקים עצבניים. אם היינו מתביישים, לא היינו יודעים שהחיתול שהוא השתמש בו עד לא מזמן, עשה לו פריחה ולא היה לו נעים בעור.

 לא ידענו בכלל שיש כמה סוגים ולא חשבנו שצריך באמת לנסות כמה סוגים. עד שהגענו לחיתולי "פרוסקין" ואחרי יומיים בלבד של שימוש, ראינו את ההבדל. הוא, לצערנו, לא יכול היה להביע את דעתו, אבל אם אתם מכירים את ההורים שלכם טוב, אתם תדעו מיד מתי הם מרוצים ומתי הם עצבניים. ככה זה היה אחרי שהחלפנו את התרופה, ככה זה היה אחרי יומיים שראינו שהוא לא קם עצבני ומגרד לו – אלא יבש לו ונוח לו לאורך היום.

והוא כבר לא מתבייש בזה שיש לו חיתול, והוא לא מתבייש שהוא צריך הליכון, והוא לא מתבייש שהוא יושב עם עוד אנשים כמוהו ושרים במעגל שירי חנוכה. הוא לא מתבייש כי רוב הזמן הוא לא באמת מבין איפה הוא, ובחלק שנותר, הוא די מאושר. שטוב לו, ושאנחנו מבקרים, ושאנחנו מזכירים לו כל חמש דקות שאנחנו אוהבים אותו, כי הוא הספיק לשכוח

 

להזמנת ערכת התנסות חינם הקליקו כאן>>

הורים וילדיםזקנהחיתולי פרוסקיןחיתוליםפרוסקין