אביחי אוחנה הוא השי חי של העונה

אנחנו כבר יודעים איך זה ילך. בכל עונה של "האח הגדול" יש את התמהיל הקבוע פחות או יותר – הנער הטמבל, היפה והחלשה, המבוגר השטותניק והגבר המניאק. העונה היה אפשר לחשוב שאחרי כל הבלגן שהותיר אחריו שי חי, החליטו אנשי האח לוותר על התפקיד האחרון – הרי יש את חיים הקצת מאותגר, את דן היפה והרגיש, את שם שהוא יותר פרובוקטור מאשר גבר מתעלל, אנדל שהוא עדין נפש ואפילו אתיופי ויש את אביחי – שבכלל הגיע על תקן הנכה. ונכה, כולנו יודעים, לא יכול להיות גבר מניאק.

 

עוד באון לייף: 

 

כבר בהתחלה שיתף אביחי את דיירי הבית בנכות שלו – טווח ראיה מצומצם מאוד שמסביבו הכל שחור. זה מפריע לו להתנהל בחופשיות, גורם לו להסתגר בבית וכשהוא סוף סוף יוצא, הוא לא פעם מוצא את עצמו מחייך לקירות. קשה להישאר אדישים מול וידוי שכזה. וכאנשים שגדלו על ברכי הפוליטקלי קורקט, קשה לנו שלא לסמפת אותו כבר מראש.

 

אבל אז הוא התחיל. לאט לאט. בעדינות. פה ושם הערות קטנות למעיין, הבלונדינית של הבית (תרתי משמע). ככל הנראה הבחורה היחידה שמספיק עדינה כדי לאפשר לו לדבר אליה ככה. ואיך זה ככה? זה נע בין מחמאות מביכות על גבול ההטרדה כמו "אני חושב שאת משפריצה נשיות" – משפט שנאמר על שולחן האוכל בנוכחות עוד דיירים; לבין ביקורות עוקצניות, כמו "יש לך קול מזעזע". לפעמים אפילו קשה להבדיל ביניהן, כמו למשל כשאמר לה: "יש לך אופי של שורדת, כי בחרת שעולם התוכן שלך יהיה צר".

 

כמובן שבין לבין הוא מספר על הקשיים שלו, כדי שחלילה אף אחד לא ישכח שהוא מסכן, אבל אז הוא חוזר שוב לתקוף או לחזר באגרסיביות, כאילו היה אותו אדם קדמון שבקריקטורות, זה שמסתובב עם נבוט גדול שאותו הוא מנחית על האישה שעליה בא לו באותו הרגע, ועוד בטוח שהוא גבר-גבר.

 

 

לאביחי אין רצון לקשר אמיתי עם מעיין, זה ברור. רק בפרק האחרון הוא ישב בצמוד אליה, ומבלי שתשמע סינן לשם שמעין היא "חצי ד"ר קליין וחצי אבא". גבר שמעוניין באמת, לא היה אומר כזה דבר משפיל, בטח שלא בסיטואציה הזו. אבל עבור אביחי (שחקן פוקר מקצועי כדאי לומר) הכיבוש של מעין הוא עוד מהלך שנועד להוכיח, בעיקר לעצמו, שהוא מסוגל.

 

אנחנו רוצים שאנשים עם נכות יהיו מסוגלים. זו מטרה שאף אחד מאתנו לא יכול להתווכח איתה. אנחנו רוצים שהם יהיו מסוגלים לתפקד כמה שיותר נורמלי, שיוכלו להרגיש שווים בין שווים, שיוכלו להתעמל באולימפיאדות, להיות חברי כנסת, שחקנים, עורכי דין, כוכבי ריאליטי. ששום דבר לא יעצור אותם. אבל מה שאנחנו לא רוצים, או אולי מה שאנחנו לא רוצות, זה שהם יהיו גברים מתעללים.

 

 

שלא תבינו לא נכון. אני לא חושבת שאנשים עם נכות צריכים להתברג בחברה על ידי הצגתם כמושלמים טובי לב. מעין ארז דה דרזנר כאלו, שלא עושים רע וצופים מהצד על הדמויות הראשיות בזמן שהן מקבלות זמן מסך. גם לאנשים עם מוגבלויות מגיע להיות השחקנים הראשיים – הן בבית "האח הגדול" והן בחיים. וככאלו הם לא יכולים להיכנס רק על משבצת "הנכים", הם חייבים להיות עגולים יותר, עמוקים יותר. ולו רק כי הם באמת עגולים ועמוקים יותר, משום שהנכות היא רק חלק קטן באישיות שלהם. היא לא הדבר היחיד שמגדיר אותם. אבל הבחירה של אביחי לטפס מעל הנכות שלו דרך טיפוס על צעירה עדינה היא אכזרית. היא הקטנה של האחר רק כדי לגרום לעצמך להרגיש טוב יותר. היא כוחנית והיא אלימה ואין לה מקום – לא משנה אם מי שמתנהג ככה הוא נכה או לא. והנכות של אביחי לא מעניקה לו את הזכות להתנהג ככה.

 

ברור שאפשר להבין את המניעים הפסיכולוגים, את רגשות הנחיתות, את הכאב והתסכול, אבל אלו לא צריכים להעניק לגיטימציה. אז למרות כל חוסר הנעימות שבזה, וכל המשפטים העדינים שסיגלנו לעצמנו כלפי נכים לאורך השנים, הגיע הזמן שנגיד שאביחי הוא לא רק הנכה של העונה, הוא גם הגבר המניאק, ולכן האהדה שלנו כלפיו נגמרה. 

תגובות (0)
הוסף תגובה