המכללה לשיקום נשים בזנות: הרגעים בהם הקסם קורה

מאז שאני זוכרת את עצמי, למילה "גבורה" היו צבע, צורה והקשר מאד ברורים; הדוד הצל"שניק, סיפורי הצלחה של גברים שסבבו ופארו את יכולתם העסקית ואפילו סיפורי "השובבות" של הבנים שהתגנבו לבריכה או הורידו סמלים ממכוניות.

השנים האחרונות, ובמיוחד השנה האחרונה של פעילות "המכללה" שהקמתי יחד עם שותפתי איריס שטרן לוי שופכים אור חדש על המושג ואני מוצאת את עצמי יושבת בחברתן של נשים גיבורות שאף עיטור כבוד לא יהיה מספיק כדי לתאר את גבורתן.

נהוג לתפוס את הזנות כעניין של בחירה, כמצב דיכוטומי בין להיות בזנות או לצאת ממנה בכל אימת שאישה חפצה בכך. אך התמונה הנגלית לעיני היא מורכבת וקשה לאין שיעור מכל מה שדמיינתי. כל מה ששמעתי, קראתי או צפיתי בנושא זנות מגולם בידי נשים שאני מכירה ואוהבת. כל אחת מהן בעלת כישורים, חלומות רצונות וכישרונות שברוב המקרים נותרים במחשכים.

זנות זה לא מקצוע. זה אונס

למה זנות היא לא בחירה אמיתית?

לטור המלא

בכל המחקרים שנתקלתי עולה הנתון כי בסביבות 90% ומעלה מהנשים בזנות חוו התעללות מינית, פיזית ורגשית מילדות. בשביל להבין מה זה אומר אפשר לחשוב על זיכרון ילדות כואב וקטן, להבין כמה הוא מנחה אותנו בבחירות שלנו, ואז להכפיל בכמות שהדעת לא מסוגלת לסבול, בשביל להבין כמה ילדות כואבת כזו מהווה חריטה, שבצירוף גורמים נוספים, מובילה לתלם הרסני שהיציאה ממנו קשה עד בלתי אפשרית.

לפי המחקרים, 68% מהנשים בזנות עונות על קריטריונים של PTSD (תגובה לאירוע שכולל סכנת מוות ממשית או איום על החיים הכוללת פחד עמוק, תחושת חוסר אונים ותחושת זוועה). אלה אחוזים גבוהים יותר של התסמונת מאשר פליטים פוליטיים שהיו קורבנות לאלימות ולעינויים, ובקרב משוחררי מלחמת ויאטנם.

ועדיין, אני יושבת לצד נשים שעל אף שעברו תופת או שזהו ההווה שלהן, הן מצליחות להגיע שבוע אחר שבוע באותה שעה, ולגרום לכל הצוות והחברות לקורס להתפעל מחוכמתן והכישרון שפורץ מהן, ברגע שיש להן את התנאים לעשות את זה.

אני מבינה יותר ויותר שאני אישה ברת מזל שזכתה להיות בפלח המצומצם של האוכלוסייה שיכול לבחור וליהנות מהטוב שיש לחיים להציע. מצד שני, גם אני סובלת מדברים שמכבידים עלי, כמו: רתיעה מלדבר עם ביטוח לאומי, מס הכנסה ואגף הארנונה בעירייה. אבל אם כבר הזכרנו מזל, יש לי את היכולת לפתור את הבעיות שמגיעות לפתחי ובכל מקרה, לילדות שלי מה לאכול. נשים רבות חסרות את האמצעים האלה, בלי קשר לעוני. זה קשור לממסד שמזלזל, לעובדה שלא שמרו עליך שהיית קטנה, כשאת צריכה לדאוג איפה לישון הלילה וכמה זה יעלה לך. זה גם קשור לידיעה שאת מסתובבת מקועקעת באות קלון כי את "זונה", כמו שנהוג לכנות, למרות שכאמור, זו גם "בחירה".

ב"מכללה" אנחנו פוגשות נשים שבחרו אחרת והייתה להן את היכולת לקבל את ההזדמנות ללמוד קורס מקצועי ומיומנויות הכרחיות עם נשות ואנשי מקצוע מומחיות/ים בתחומן/ם; קונדיטוריה, בניית אתרים, הכרת מחשב, סיעות ומטפלות לגיל הרך או מכירות בתחום האופנה. המאבק שלהן לסיים את הקורס ולהצליח הוא רצף מתמשך של אתגרים: להגיע בזמן, להקשיב לכללים, לבצע את המשימות משיעור לשיעור.

כל פעם שתומר (חלמה להיות אסטרונומית כשהייתה קטנה) נשאלה שאלה, היא אמרה "לא משנה, מה שאתן רוצות". למרות שכל פעם אמרה שהיא לא מצליחה, בסוף הקורס לבנית אתרים היא עמדה גאה והציגה אתר מרשים עם מאפים מעשה ידיה, מלווה בצילומים יפהפיים.

אנחנו נוהגות לאבד נשים במהלך הדרך. לנעמה לא היה איפה לגור ולמרות הכול (הכוונה בכך היא למגורים ברחוב שגרמו לחזרה לסמים ולזנות), היא הגיעה ביום קר והחזירה לנו מצלמה שהשאלנו לה בתור "כבוד אחרון", הסתובבה והלכה. לעומתה, גליה, שראינו אותה מתפוררת משיעור לשיעור, סיימה את הקורס כשהיא עומדת בפני כל הנוכחות ואומרת שהיא "הכוכבת של הקורס". היא צודקת. גם מעיין אמרה אותו דבר וגם היא צדקה.

אני מבינה מיום ליום שאלה הגיבורות האמתיות. אותן נשים שעל אף שהודרו תמיד לחצר האחורית של החברה וכל הצביעות של החברה שאנו חיות/ים בה מתפקדת כבדיחה עצובה על חשבונן, הן בוחרות לתת פייט. הן לא מוותרות, גם כששגרת היום יום שלך כוללת דיונים עם הרווחה על הילדים כשאת צריכה לבחור בין הגרוע לרע.

החזון שלנו שנוסח לפני שנה על הנייר, מקבל משמעות כשאנחנו מבינות שהמתנה של "המכללה" לכל אישה באשר היא, היא המרחב הבטוח שהצלחנו ליצור בו כל הכישרונות האלה מקבלים הזדמנות לצאת לאור. יש המון רגעים של קסם; כשהילדים של ליאור ראו אותה מקבלת את תעודת הסיום בנוסף למילים חמות שהרוויחה ביושר או כשכל הבוגרות אמרו שהן מרגישות שהרוויחו את השנייה כמשפחה. ועל אף שהרקע עכור עד כהה מאד, הרגעים האלה ממשיכים לקרות.

לרכישת כרטיסים לאירוע