האם אנשים עם מוגבלות זכאים לשירותי מין?

 אתמול בבוקר הוזמנתי לדיון אינטרנטי בפורום של מוגבלות ומיניות שהעלה חדשות מהולנד: ממשלת הולנד מממנת לאנשים עם מוגבלות 12 מפגשים שנתיים עם עובדות בתעשיית המין. נשאלה השאלה מה דעתנו על הנושא.

אני מאוד שמחה לומר, בתור התחלה, שהתגובות בעד ונגד לא התחלקו ל"הבנים נגד הבנות". היו נשים שאמרו: מדובר בסך הכל בזכות בסיסית. אם זה גם לנו, כנשים, אז למה לא? והיו גברים שהיו נגד.

ועכשיו אני רוצה להגיד את שני הסנט שלי בנושא גם מחוץ לפורום המצומצם.אזהרה: מדובר בשני סנט בוערים. יש להעביר בזהירות מיד ליד.

אני אתחיל בזה שיוצא לי לכתוב ולדבר הרבה על זכויות אדם של אנשים עם מוגבלות וזכויות אדם בכלל

העניין הוא כזה: אני בכלל לא חושבת שקיום יחסי מין היא זכות אדם בסיסית.
לא לאנשים עם מוגבלות ולא בכלל.
זה צורך בסיסי.

 

 וזה נכון שבהבנייה החברתית הקיימת לא/נשים עם מוגבלות קשה מאוד לממש את הצורך הזה ושצריך להשקיע בו.

העניין הוא, שבעייני להשקיע בו זה לא לממן לנו זונות.

בעיניי זה להשקיע בנגישות לחיי פנאי כדי שנוכל להכיר א/נשים אחרים

בשירותים תומכי מין כמו עזרים מסייעים או להבדיל סרוגייט למי שצריכ/ה

לתת שירותי בריאות מותאמים כדי שנוכל להנות מחיי מין בטוחים אם בא לנו או להביא ילדים ולגדל אותם, אם מתאים לנו, כולל רפואת פריון מותאמת (שכמעט לא קיימת).

 ואני מבינה בהחלט שכל זה, כל ההבנייה החברתית הזו, כל השינוי סדרי עולם הזה, מהווה כאב ראש שכזה. יותר קל פשוט לממן שירותי מין – כשכמובן מדגישים שמדובר לא על זונות "סתם" אלא על זונות עם תנאים סוציאליים

ביטוח לאומי, תיק ניכויים במס הכנסה… וככה גם, על הדרך, בכל הסיפור השמח הזה, אנחנו כא/נשים עם מוגבלות לא שמים לב שזה חלק מאותו דיכוי שאנחנו סובלים ממנו ממילא.

שככה שוב משאירים אותנו, את הגוף והנשמה שלנו, בעצם, בתחתית ההיררכייה ומעבר לגדר. עם מי שנאלצת לחיות שם, גם ככהועכשיו כמה מילים על המעבר לגדר הזו.

 

נגיד שמחר אני חושבת לעצמי, "בוא'נה, דנה, בעצם זה רעיון לא רע, כל הסיפור הזה.  לדעתי דווקא תוכלי להיות עובדת מין מעולה של אנשים עם מוגבלות." 
ונגיד שיש לי עוד כמה חברות וחברים שחושבים כמוני– 
אני ממש האחרונה שתחשוב: מה פתאום, השתגעתם. נהפוך הוא. אני בעד.

 זה יהיה עולם נפלא שבו אני, דנה, אשה נשואה ואם לשני ילדים אשב במעגל של הכתה בערב הורים, כשישאלו כל אחד במה הוא או היא עובדים ואני אגיד שאני יוצרת סרטים ועובדת מין של אנשים עם מוגבלות. זו בהחלט תהיה שיחת היום.

אני ממש יכולה לדמיין את זה

את אמא של נועה אומרת: "איזה יופי! זה מה שאבא של עומר מב'44 עושה!" וישר אחר כך אני אבחר לוועד כתה ונעבור על הנושאים ל"בית מארח".

או שלא.

 כי גם במדינות שבהן הזנות היא חוקית זה לא קורה. אני אשמח אם זה יקרה, באמת. אז אם יש כאן עובדי ועובדות מין שרוצים להילחם על לגיטימציה חברתית – אני אתכן. ביג טיים.

אבל זה לא הסיפור כאן.

הסיפור כאן, מבחינתי הוא שיש כאן בעיניי מלחמה אמתית וחשובה
על הזכות של אנשים עם מוגבלות על הגוף.
הגוף שלנו. המיניות שלנו.
לא של מישהי אחרת. לא של מישהו אחר.
כי אנחנו בנות ובני אדם.

 וכן, מדינה מתוקנת חייבת לנו מקום נגיש ונעים לגור בו. השכלה. שירותי בריאות. מרחב ציבורי שמתוכנן גם לפי צרכינו. הכל. רק לא סקס

גם אם אנחנו מאוד רוצות. גם אם אנחנו נורא צריכים.

אף אחת לא חייבת לנו סקס.

תגובות (0)
הוסף תגובה