פעם לא פחדתי מהמוות, היום יש לי מה להפסיד

אפתח בגילוי לב: אי שם, במרחק שנות אור ממני היום, בגלגול חיים שלעיתים נראה כלא קשור אליי, כשהייתי נערה מתבגרת בעין הסערה של דיכאון, חרדה ודיספוריה מיגדרית (אז עוד לא ידעתי לתת שם לתחושה), הצהרתי בגאווה "אני לא מפחד מהמוות, יש דברים אחרים שמפחידים אותי, מוות זה לא אחד מהם".

עוד באון לייף:

לא משנה איזה כדור דחפו לי, קצת חיבקתי את המוות, צעדתי לצדו זומבי. ספק חי ספק מת מבפנים.

מיותר לציין שנוגדי החרדה והדיכאון לא עזרו כי החרדה והדיכאון היו רק תוצר לוואי של גבר שתקוע בגוף הלא נכון. 3 שנים לקח להשלים את תהליך השינוי המגדרי. כאשר כל שערה שצמחה, כל אוקטבה שירדה  בקול, העולם התחלף מאפור ושחור לחיים בצבע.

כשהתעוררתי מהניתוח, אמא ישבה ליד מיטתי ואמרה:

"its all over now"

ואני לחשתי לתקרה

“im free”

כשאתה בן 27, צעיר ובריא, אתה לוקח הרבה דברים כמובן מאליו. במיוחד אם לפני חצי שנה הגשמת את החלום הכי גדול שלך.

ואז, בדיוק כשהכל התחיל להסתדר והעובדה שאני גבר טרנס הפכה לשולית בחיי, ושיגרת היומיום שלי נהייתה נורמטיבית להחריד, מלאך המוות קפץ לביקור חטוף וגילה לי שהתבגרתי ושעכשיו דווקא יש לי מה להפסיד, ושרק התחלתי לחיות וכן, שאני מפחד ממנו פחד מוות.

קמתי בוקר אחד עם 39.3 והרגשה כאילו דרסה אותי מכונית. "יופי", קיללתי בלב, "שפעת זה בדיוק מה שחסר לי עכשיו".

הלוואי שזו הייתה שפעת. תוך 48 שעות, אחרי שבמוקד קיבלו את תוצאות בדיקות הדם שלי, מצאתי את עצמי באמבולנס בדרך לאיכילוב.

ביקור במיון זו אף פעם לא חוויה נעימה במיוחד לא בשיא החורף, כשברקע אחת הרופאות מסננת "בשלב הבא נתלה אלונקות מהתקרה".

אחרי 26 שעות במיון, כשכבר הוכרזתי כ'מאושפז מיון' (שזה שם קוד ל'אין לנו מיטה במחלקה בשבילך כרגע'), העלו אותי "לפנימית חורף" או בתרגום לעברית: מיטות פנויות במחלקת לב שסופחו למחלקה הפנימית בעקבות תפוסה של 130%, מה שכלל מראה של אנשים בני 80 שוכבים במסדרון ומחוברים לחמצן כבדרך קבע.

הרופאה הגיעה, בדקה אותי ואמרה "לא, אתה לא נשאר פה, אתה יורד לפנימית להשגחה צמודה. יש לך זיהום קשה במעיים שככל הנראה כבר עבר לכליות ולראות".

הלם.

זיהום במעיים? אני?

לפני יומיים סיימתי אימון כושר רצחני ועכשיו מחברים אותי לצינורות? איך זה קרה?

אני לא יודע עד עכשיו איך זה קרה אבל לא היה לי פנאי להתעסק בשאלה הזו. הם התחילו לדחוף לי צינורות של נוזלים ואנטיביוטיקה לוורידים ומיד אחריו מוניטור לב ואז חיבור לחמצן ואדון זונדה ואז… ואז הגיע הקטטר.

יש חוקים מסודרים לגבי הכנסת קטטר למטופל: כשמדובר בגבר, אח מבצע את הפרוצדורה וכשמדובר באישה, אחות תבצע אותה. אבל מה קורה כשמדובר בגבר טרנס?

למרבה ההפתעה, נכנסה רופאה לחדרי ושאלה אותי בישירות "מי אתה מעדיף שיכניס לך קטטר- גבר או אישה?"

חצי מעולף עניתי לה שלא אכפת לי אז הגיעו גם וגם… אחרי 3 ניסיונות כושלים וכואבים במיוחד הגיעה אחות בכירה, מאלה שראו כבר הכל בחיים ואמרה "רק הגעת וכבר אתה כבר עושה צרות, בחור צעיר, לא לזוז זה לא יכאב". ובכן, זה היה שקר גס אבל אחרי 3 שניות זה באמת היה בפנים.

כשהביאו את החיתול רציתי למוות. מה, עכשיו כל  פעם שיחליפו לי אני אצטרך להסביר שאני טרנסג'נדר ולקוות שהצוות לא יפלוט הערה לא במקום או שיסרב לטפל בי? ומה אם יתחילו ריכולים במחלקה? ושאלוהים ישמור, מה אם השותף לחדר יגלה את זה?

אין שום שלב בחיים בו להפוך מאדם בריא לסיעודי זה קלי קלות אבל כשאתה גבר טרנס זה הופך את כל הסיפור לקצת יותר מסובך. עבור רובכם, טיפול ויחס הוגן מהצוות הרפואי נראה ברור כשמש, מובן מאליו. לצערי, לא כך הדבר כשמדובר בקהילה הטרנסית. ישנם רופאים וצוותי רפואה שמסרבים להעניק טיפול לחולה, פונים אליו בשם הקודם כי זה מה שרשום לו במסמכים (והרי זה מה שקובע), פונים במגדר הלא נכון ועוד.

להפתעתי הרבה, בכל מהלך האשפוז בין כמויות של אנטיביוטיקה, מקלחות עם חמצן, וערמות של חיתולים, הצוות הרפואי התייחס אליי ולגופי בכבוד, לא פנו אליי במגדר הלא נכון אפילו פעם אחת, שמרו על הסודיות הרפואית כנדרש ולא הייתי צריך להסביר כלום לאיש. היחס שקיבלתי היה לבבי, חם ואכפתי ולבי יצא אל אנשי הצוות המסורים הללו שעובדים בתנאים בלתי אפשריים, בעומס לא הגיוני של חולים, בהעדר כוח אדם מספק ובמחסור של ציוד. מדובר במלאכים שעושים עובדת קודש בתנאים מזעזעים.

כשהחיים הטובים שלך נשמטים מתחת לרגלייך ברגע אחד, אתה מגלה דברים חדשים על עצמך ועל האנשים שמקיפים אותך. לעיתים במקומות הכי נמוכים וחשוכים אתה מגלה אור גדול. עכשיו, כשאני מחלים ומתחזק אני רוצה לנצל את הבמה הזאת כדי להגיד תודה לצוות הנפלא של פנימית ח' באיכילוב. הפכתם אשפוז לא פשוט למעט יותר נסבל. כל מה שנישאר לי זה לקוות  שיגיע היום ויחס טוב מצד צוותים רפואיים לקהילה הטרנסית יפסיק להיות יוצא דופן. טיפול רפואי הגון לא צריך להיות נושא לטור או הפתעה משמחת אלא עניין שגרתי, מובן מאליו.