בוויכוח בין ההורה למורה יש תמיד ילד אחד שנדפק

אני חושבת שזו הייתה הפעם השלישית שהוא ברח מהבית בחודש האחרון. ברח לא לתמיד. ברח אליי לכמה שעות. בדרך כלל הוא היה שולח לי סמס כבר באמצע הריב, מודיע לי שהוא בדרך. הפעם הוא פשוט צלצל בפעמון למטה, כנראה מתפלל שאני בבית. הטלפון מההורים לא אחר לבוא. "הוא אצלך? יופי. עדכני אותנו". מהרגע שהסלון התמלא ברעש הצורם של האינטרקום והקפיץ לי ולשותפה את הדופק לשלוש מאות, ועד הרגע שהוא דרך בתוך הדירה, עברו שתיים וחצי דקות. בזמן שהוא הזדחל במדרגות, אנחנו הספקנו לרסס את הסלון בבושם, להעלים את החזיות התלויות על הספות, להחביא את בקבוקי האלכוהול הריקים, לרוקן את המאפרות, לזרוק כל פריט מיותר אל תוך החדרים ולטרוק את הדלתות. מיומנות שהגיעה בעקבות ביקורי פתע של ההורים.

עוד באון לייף:

הוא התיישב על הספה וביקש כוס מים. שתה את כולה ונשען אחורה. הוא בהה קצת בטלוויזיה, האישונים שלו התרחבו והעיניים ריצדו אחרי הדמויות על המסך. חיכיתי שיתאושש ואמרתי "בוא. נצא למרפסת". ישבנו על כיסאות הבר בשקט ובהינו בתנועה של רחוב אלנבי. שלוש בנות דתיות עם שקיות של מותגי אופנה זולים צעקו בקולי קולות והעובד בקיוסק ממול ניסה להשתיק אותן. מונית חתכה נהג אוטובוס שלא הפסיק לצפור עד שווידא שכולם באזור גוש דן שמעו אותו ומוזיקת להיטי שנות התשעים בקעה מחנות הנעליים. בתוך כל ההמולה הזו, הוא התחיל לספר על מה היה הריב. הוא דיבר בשקט, כדי לגרום לי להקשיב ועצר לשתיקות ארוכות ברגעי המתח. סתמתי את הפה ושיננתי כל פרט בסיפור. לא זכרתי כמה זמן הוא דיבר, אבל לא עצרתי אותו אפילו פעם אחת. גם כשהוא אמר לי דברים שלא רציתי לשמוע ובטח שלא ידעתי איך אצליח להעביר להורים שלו אחר כך. לקראת הסוף הוא כבר חייך וצחקנו קצת על הפעם ההיא שהוא התחבא לי בתוך הארון וכמעט גרם לי להתקף לב. המשכנו לדבר על שטויות ובסוף הוא הודה לי, למרות שלא עשיתי כלום. דיברתי מעט. הוא שאל וענה לעצמו. החליט על הדבר הנכון לעשות ומשם הלך לעשות אותו.

אחרי שהוא הלך הגיע החלק הכי מסריח בכל המקצוע שלי. להתקשר להורים ולספר להם בדיוק כל מה שהוא אמר לי, או במילים אחרות – להסביר להם למה הוא חושב שהם טועים. כל האובייקטיביות בעולם לא תעזור ובתוך תוכי אני תמיד אבחר צד. זה הרבה יותר קשה, כשאני בוחרת את הצד שלו. יש קו מאוד דק בין הבעת דעה בצורה מאוד מתונה על מנת שתתקבל בברכה וזה יעבור חלק לבין להעיר את הענק הירוק. החיה הכי מפחידה בטבע היא אמא מגוננת. ובצדק. היא תשרוף את העולם אם תחוש שהגור שלה לא נמצא בסביבה אוהבת, תומכת ורוצה את טובתו. אני לא מאמינה בשטויות נכון/לא נכון כי כמו כל דבר בחיים, להביא ילדים זה ניסוי. אף אחד אף פעם לא יודע איזה הורה הוא יהיה באמת, עד שהוא לא מוצא את עצמו מתוסכל ומפחד להודות בזה. ילדים מביאים אותנו עד לקצה ואני יודעת שההורים והמורים לא נמצאים במקום שוויוני. אני אורחת חולפת בחיים של הילד. מסיימת את התפקיד שלי ויוצאת. הוא שלהם לנצח.

הדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות ומורים והורים ששונאים אחד את השני. אני לא אתמם. יש מקרים בהם זה מוצדק, אבל אלו הגירושים הכי מכוערים בעולם. וכמו כל גירושים, הילד תמיד הוא זה שנדפק. פגשתי הורים ששימשו לי לדוגמא והורים שחשבו שעם הכסף שלהם הם יכולים לקנות את כל העולם, תוך כדי שהם מוכרים את הקשר שלהם עם המשפחה. שנאתי חלק מהם, אבל הם לא יודעים את זה עד היום. המפתח לזוגיות מוצלחת עם ההורים היא הכלה ותשומת לב. בדיוק כמו התלמידים עצמם. אני אחייך אל האמא גם כשהיא צועקת עליי, כי אני יודעת שאין דבר כואב יותר מלשמוע בפעם החמישית היום, כמה המלאך שלה מפריע בכיתה כי הוא תקוע עם ארבעים כמוהו, לא מבין כלום ופורק תסכול בכל דרך אפשרית. כשאנחנו מאלפים כלב, האילוף הוא לבעלים ולא לכלב עצמו. החינוך האמיתי יתחיל כשהבעלים והמאלף יעבדו יחד, תוך כדי הקשבה וקבלת ביקורת בונה.