דמפסטר דייבינג: מי הם האנשים שאוספים את כל האוכל שאתם זורקים?

כל מי שעבד במסעדה או בדוכן מזון כלשהו מכיר את זה – בסוף כל יום זורקים אוכל, ובכמויות. כולנו חושבים ש"זה כל כך חבל" וש"יש אנשים בעולם שאין להם מה לאכול" ו"כואב הלב לזרוק אוכל" אבל אף אחד לא באמת מסכים לאכול את מה שאנשים אחרים זרקו חוץ מאלה שאין להם ברירה, נכון?

ובכן, לא נכון.

עוד באון לייף:

הכירו את הפריגניסטים- האנשים שיאספו ללא היסוס את האוכל שזרקתם לפח, כחלק מתפיסת עולם שלמה ומעניינת שנקראת פריגניזם (Freeganism).

מדובר באורח חיים ותזונה המבוססים על אספה ואכילה מבחירה של מזון שנזרק.  פריגניזם לרוב נתפש כחלק מאידאולוגיה רחבה יותר של אנטי-צרכנות ומבוסס על הרעיון כי בחברה מתרחש בכל מקרה בזבוז משאבים גדול ולכן אין צורך לצרוך משאבים חדשים. לפיכך, פריגניסטים מקפידים להשתתף כמה שפחות בכלכלה המסורתית ובתרבות הצריכה.

איך הם עושים את זה?

מנסים לאסוף מזון ומשאבים אחרים בפחי-אשפה, במה שמכונה "דמפסטר דייבינג" או בעברית "צלילת פחים". מסעדות, מכולות, סופרמרקטים ושווקים זורקים בצורה קבועה מזון שאיכותו טובה והוא לחלוטין ראוי למאכל. מדוע הוא נזרק? לעתים קרובות פשוט משום שהוא מתקרב לסוף חיי-המדף שלו או בעקבות פגמים באריזתו אולם הוא לא מסוכן לצריכה. אנשי צלילת הפחים אוספים את האוכל הזה ובכך נמנעים מרכישת מזון בעצמם. למה רובכם לא מכירים אותם? אולי כי לא מדובר בנוהג נפוץ במיוחד במחוזותינו. בעולם הראשון איסוף מזון מהזבל לרוב נתפס כטאבו וכמעשה מלוכלך ולאהיגייני המבוצע רק על ידי הומלסים ומעיד על עוני, אבטלה ומחסור.

איסוף מזון נתפס כטאבו. צילום: רון אבנרי

אבל לא את כולם הסטיגמה הזו מעניינת. יהונתן יובל מפרסם בפייסבוק הזמנה לכל מי שחפץ בכך  לבוא אליו ולקחת אוכל. ההזמנה מלווה תמיד בתמונות מגרות של ירקות, פירות ומאפים אותם הוא אוסף בימי שישי אחר הצהריים משוק הכרמל, שנייה לפני שהם נזרקים לזבל. ביום שישי האחרון הצטרפתי אליו לאיסוף.

למי יתנו יותר אוכל- לגברים או לנשים?

תל אביב, שישי. שעה 14:00. שוק הכרמל צפוף והומה באחד מרגעי השיא של השבוע. הגעתי לכניסה לשוק מהכרמלית – לפי ההוראות, וחיש מהר זיהיתי את יהונתן בקבוצה של כעשרה אנשים, היחידים שעומדים יחד בתוך כל התנועה המטורפת הזאת, מוכנים ומזומנים עם שקיות בד גדולות.כמובן שהגעתי כמו ליידי עם שמלה ואודם, אבל לגמרי מוכנה להתלכלך. אפילו הבאתי איתי כפפות גומי.

אחרי לחיצת יד קצרה התחלנו בתדריך. אחד הדברים שיונתן אמר לנו זה לא לחשוב כמו צרכנים, אלא כמי שמצילים מזון. זאת אומרת שהסטנדרטים משתנים. אנחנו לא חייבים את הירקות הכי יפים, אלא פשוט ירקות טובים, כאלה שאפשר לאכול.

לא חייבים את הירקות הכי יפים. יהונתן יובל בפעולה. צילום: רון אבנרי

כל הסיפור היה באופן חד וברור מחוץ לאזור הנוחות שלי. מעבר לעניין יום שישי בצהריים בשוק בתל אביב, יש את הקטע של לפנות למוכרים בבסטות ולהסביר להם מי אני ומה אני רוצה. לא ידעתי איזה תגובות אקבל, למרות שכששאלתי את יונתן בעניין, הוא אמר: "רובם כבר מכירים אותנו ויודעים על העניין. מי שלא יודע שואל, ושיח בנושא הוא מבורך. מעט מאד מתנגדים. הרי בסופו של דבר האוכל הזה נזרק בכל מקרה". בנוסף, היה בהתכנסות דיבור בין החבר'ה על האם יש התייחסות שונה לנשים ולגברים בסיטואציה הזאת. הרבה חשבו שיתנו לנשים יותר, ובשמחה. אני דווקא חשבתי שיתנו יותר לגברים, כי זה אולי נראה מוזר כשאישה עושה את זה".

מכיוון שכל הפעולות האלה הרגישו קצת גדולות עליי, החלטתי להתחיל את הסיבוב עם יונתן ולראות איך הוא עושה את זה – רק שתוך דקה בערך הוא נעלם לי. כבר בהתחלה הוא ציין שלא הולכים כקבוצה, אלא מקסימום כזוגות, אבל ההיעלמות הייתה מהירה מהצפוי, אז בעצם – נזרקתי למים.

ניגשתי למוכר הראשון, כולי עדינות והססנות בתוך הכאוס הזה של השוק, ואמרתי בחיוך "שלום, אני אוספת מזון שמיועד לזריקה, יש לך כזה?" והוא ענה ב"כן", כמי שיודע באופן ברור על מה מדובר, והצביע על כמה ארגזים מתחת לבסטה. היו הרבה רקובים, וארגז אחד של מלפפונים טובים, לקחתי כמה. לאט לאט שמתי לב שאני הולכת עם העיניים מתחת לבסטות, איפה שהארגזים האלה. כמובן שלא מיד מתכופפים ולוקחים, אלא קודם כל שואלים ומבררים.

מדי פעם פגשתי עוד חברי קבוצה, הנהנו והמשכנו בדרכינו. לפעמים ראיתי את יונתן, מסור ומרוכז לחלוטין בפעילות. שמתי לב לכמה אספנים פרילנסרים נוספים, הרבה עובדים זרים, הומלסים ונזקקים. נחשפה בפניי שכבה שלמה של פעילות ואנשים שלא נראית לעין בלתי מזוינת.

עם הזמן קבעתי לעצמי חוקים. אם הרבה אוספים נמצאים באותו מקום – אחכה להתפזרות, ואם יישאר עוד – רק אז אקח. אם יש הרבה לקוחות בבסטה – לא אפנה למוכר, מחשש שאפגע בפרנסתו. זה משהו שלא ראיתי או חשבתי עליו לפני – שבעצם לומר "המזון הזה נזרק בכל מקרה" זה לא מדויק. עד שסוגרים באופן סופי את הבסטה – הכל עוד יכול להימכר.

הכל עוד יכול להימכר. שוק הכרמל בסוף היום. צילום: רון אבנרי

מצאתי את עצמי בסמטה שקטה היוצאת מהשוק, מסתכלת על ערימת ירקות כדי לראות אם יש משהו טוב שאפשר להציל, כשבחור אחד התקרב ואמר לי "בואי" הלכתי אחריו עד לבסטה הקרובה, הוא לקח ממני את השקית ושם לי בתוכה המון פירות וירקות. אמרתי לו הרבה פעמים "תודה", כי זה באמת ריגש אותי. הוא לא שאל כלום ואני לא הסברתי כלום, ככה שמה שהוא חשב – לעולם לא אדע. אחרי שהתרחקתי קצת פתאום הרגשתי את היד שלו על הכתף שלי והוא אמר "תישארי בסביבה, עוד מעט אני סוגר פה ואוכל לתת לך עוד מלא".

מתישהו הפסקתי לפנות למוכרים, ופשוט אספתי מה שעל הרצפה. הבסטות החלו להסגר, וכבר היה ברור מה הולך לזריקה ומה לא. אחרי שעה של שיטוטים ואיסופים התקבצנו שוב כולנו בנקודת המפגש, כמתוכנן, בשעה 17:00. פרסנו והצענו את מרכולתנו. בהתחלה שאלנו "של מי השקית הזאת?" ו-"אני יכולה לקחת את החציל הזה?" אבל מהר מאד כל אחד לקח מה שרצה. היה שפע בלתי יתואר. יהונתן אמר שכל פעם יש דברים אחרים שאפשר להשיג, ולפי מה שהוצל – כך מחליטים מה מבשלים לשבת.

הפעם היה ארגז מלא בתפוחי פינק ליידי (יוקרה!), והרבה יותר מארגז של תפוחי אדמה. חוץ מזה היו כרוביות, קישואים, מלפפונים, עגבניות, בצלים, לימונים, אבוקדו, רימונים, מלונים ועוד ועוד. היו אנשים שעברו והסתכלו, היו כאלה ששאלו שאלות, והיו שביקשו לקחת קצת. עדיין נשארה כמות אדירה של מזון והיינו כולה 10 אנשים. את מה שנשאר יהונתן לקח אליו הביתה ופרסם, בנוהל, בקבוצות פייסבוק שונות פלוס תמונה של הכל פלוס הזמנה לקחת.

להעביר את השרביט הלאה

כדי להבין את סדר הגודל  בואו נדבר קצת במספרים. בדו"ח השנתי החדש של "לקט ישראל" שפורסם לא מזמן נמצא ש-2.4 מיליון טון אוכל נזרק בכל שנה בישראל. מחצית ממנו לא ראוי לאכילה, כך שנשארנו עם 1.2 מיליון טון.  אם מתרגמים את זה לכסף מדובר על 8 מיליארד שקלים. המספרים האלה עצומים וקשה לעכל אותם במיוחד כשבמקביל יש אנשים בעולם שסובלים מרעב קיצוני ובמקביל בעולם הערבי ישנה עלייה חדה בהשמנת יתר.

כבר שנתיים שיהונתן יובל הולך בעצמו לשוק מדי שישי. "הרבה זמן רציתי לעשות עם זה משהו ולערב עוד אנשים. הכרתי את ענבל ונועם, והחלטנו לארגן ביחד ארוחה קהילתית מהמזון שהצלנו. לארוחה הראשונה הגיעו כ- 30 איש, לארוחות הבאות כבר הגיעו 40-60. היה מוצלח ומאוד כיף. תוך כדי השתפרנו והתייעלנו, הבאנו מתנדבים שיעזרו לנו בהכנות. אנשים נרתמו וזה היה מעורר השראה. כשהחורף התחיל נהיה קצת מסובך לארגן ארוחות על הגג, אז עברתי לארגן את "סיורי הליקוט" בשוק. כיום אני מפעיל את הקבוצה 'יש לנו אוכל' ושם אנחנו מארגנים סיורי ליקוט בשוק, משתפים אוכל ומעדכנים על פעילויות אחרות".

סיורי ליקוט בשוק הכרמל. יהונתן יובל. צילום: רון אבנרי

איך התחילו "סיורי הליקוט" האלה?

"בארגון של הארוחות נחשפתי לכוח של המזון להניע אנשים לפעולה סביבתית – יותר מכל דבר שראיתי – וחשבתי שזה יהיה משמעותי להזמין אנשים לבוא איתי לשוק ולחוות איסוף והצלה בעצמם. סוג של להעביר את השרביט הלאה במקום לייצר מודל שבו קומץ אנשים פועלים כדי להעניק לקבוצה גדולה יותר "חוויה חברתית-אקולוגית". את הסיורים אני עושה כמעט כל שבוע והאמת שזה מצליח הרבה מעבר לציפיות שלי. יותר ויותר אנשים מגיעים, בהתפלגות די רחבה של גילאים ושכבות אוכלוסייה. הם אוספים ביחד איתי אוכל, נהנים, מתנסים ולוקחים הביתה. החלק הכי מרגש הוא כשאני רואה אנשים ממשיכים את העשייה בעצמם. אנשים שחוזרים לשוק, משתפים אוכל, מערבים אנשים אחרים. זה בעיני החוזק האמיתי של שיתוף המזון. זו פעולה אקטיביסטית-חברתית מאוד רדיקלית, אבל איכשהו בהשוואה לנושאים סביבתיים אחרים שיכולים להיראות להרבה אנשים מנוכרים או אזוטריים, היא נוגעת ומניעה לפעולה".

למה אנשים פחות נרתעים מהפעולה הזו, לדעתך?

 אולי כי מזון הוא דבר שכל כך קרוב לכולנו ומושרש בתרבות שלנו, כך שהתגובה הרגשית אליו מאד חזקה. אני חושב ששיתוף מזון הוא מוקד שדרכו אפשר להניע אנשים להיות פעילים סביבתיים-קהילתיים בלי שהם אי פעם חשבו על עצמם ככאלה.

"לא אקח אוכל מנזקקים"

ענבל כהן-אור ממארגני הארוחות החברתיות, שמחה לשמוע שתהיה נציגות נשית בכתבה.

"ברוב הכתבות שקראתי על הנושא היו רק גברים. אולי בעיקר גברים עושים את זה..הייתה חברה אחת שהגיעה איתי, אבל הלכה לפני שהכל התחיל. אמא שלה מאד כעסה שהיא עשתה את זה".

למה?

"יש תחושה שזה לא מכובד לקחת משהו שמיועד לזריקה וקצת משפיל, אבל כן מכובד לקנות וכמובן, אם יש לך את האופציה לקנות, את חייבת לממש אותה. אני חושבת שגם קיים הפחד שזה אוכל לא טוב. החברה שלי הבינה למה כל זה לא נכון אבל מבחינה רגשית היה לה קשה.

זה גם תלוי איך אומרים את זה. אפשר לומר "אוכל מהפח" ואפשר לומר "אוכל שמיועד לזריקה". אגב, באותה מידה יכולנו לקחת מהפחים ולהפעיל את שיקול דעתנו לגבי מה ראוי לאכילה ומה לא. אין עם זה בעיה".

אפשר לעשות את זה בכל שוק?

"כן, אבל בשוק התקווה נגיד יש תמיד נזקקים שלוקחים, לכן אני לא מגיעה לשם. לא הייתי רוצה לאסוף במקום מישהו שצריך את זה, או שזאת היכולת היחידה שלו להשיג מזון".