אני גבר, לא בהמה

קיץ, 40 מעלות בצלזיוס. השמש מטגנת את הכביש. אני רוכב על הקטנוע, חם לי, כולי קוצים ועצבים ואיתי על המושב האחורי יושבת חברה טובה שלי. אנחנו עוצרים ברמזור ולידנו נעמדת מכונית מסחרית עם חמישה גברים. לא חלפה שנייה וכבר התחילו לצחקק לעברה, להצביע ולשלוח עיניים רעבות.

לטורים הקודמים של אלעד אקרמן:

מדהים איך השילוב הזה של חמסין, בחורה עם חצאית וזוג רגליים חשופות הופך מוח של גברים לגוש ג'לי רופס. אין שום קוד נימוס שמחייב קופי אדם כאלה להתנהג בצורה נורמלית לנשים ברחוב או בכביש?

בדיוק כשזה התחיל להציק קצת יותר מדי הרמזור התחלף לירוק, השתלבתי בין המכוניות והמראתי משם. רציתי לשמור על החברה שלי ובדקתי במראה שהרכב הזה לא נוסע אחרינו, הרי היום אי אפשר לדעת כלום.

יש כאלה שנכנסים בכוח למרחב האישי (כמו אלה מהכביש), ויש כאלה שעושים את זה מחוסר מודעות מוחלט לסביבה. קראתי פעם שביפן לא כל כך מקובל להשתמש באפטרשייב, כי לתפישתם ניחוח מבושם מדי שאחרים נאלצים לנשום נחשב חדירה לפרטיות. אני מקווה שהכלל הזה לא תופס לגבי דיאודורנט, אבל מה שעצוב הוא שאנחנו הגברים מטרידים גם במעלית או באמצע הרחוב.

ועכשיו, סלחו לי כי חטאתי: לפני יותר מדי שנים, כשהייתי אולי בן 20, הלכתי ברחוב בעודי מחפש אחר איזו כתובת של בניין משרדים נעלם. במרחק של כמה מאות מטרים ממני הלכה בחורה צעירה עם עגלה. חלפו דקות ארוכות, התקשיתי לאתר את הכתובת, רציתי כבר להגיע, נלחצתי והתחלתי לצעוד מהר יותר.

האישה שלפניי הביטה לאחור, ראתה אותי מתקרב ופשוט התחילה לרוץ. משהו בשפת הגוף שלי איים עליה ובאותם רגעים זה בכלל לא עבר לי בראש – כל מה שרציתי היה למצוא את הבניין המקולל. אבל היא הרגישה מאוימת בגללי, נלחצה וברחה.

זו לא הייתה שעת לילה, ולא היינו לבד. אבל זה לא משנה – חוסר תשומת הלב שלי אל מי שנמצאת איתי במרחב הציבורי נגמר בתחושה מאוד מביכה. מאז, אם קורה שאני הולך ברחוב מאחורי מישהי אני מקפיד לתפוס מרחק או לעבור לצד השני של המדרכה, בעיקר בלילה. לא רוצה להלחיץ, ולא רוצה להיות זה שבגללו היא תתקשר לחברה שתבוא להציל אותה. גם כשאני עם נשים במעלית אני מביט מטה לרצפה ומשתדל שלא ליצור קשר עין. דמיינו איך מרגישה מישהי במעלית עם שלושה גברים שכל אחד מהם נועץ בה מבט.

בתור גבר שמגרד את הארבעים אני יכול להעיד שרוב הגברים מתחילים להירקב בגיל די צעיר. זה מתחיל אצלנו כבר בתיכון, בשלב שבו בחורות בוגרות מאתנו מנטלית פי חמש (כי הרי לנצח נישאר תינוקות אינפנטיליים עם חצ'קונים ושערות שצומחות איפה שאסור). חבר שלמד איתי בכיתה נסע איתי באוטובוס הצפוף בכל יום – תמיד במושב לידי ותמיד עם רגליים פשוקות לרווחה.

"בחיאת", ביקשתי, "תסגור רגליים, אתה נכנס בי עם הברך". הוא אף פעם לא הבין מה אני רוצה מהחיים שלו, ואני אף פעם לא הבנתי למה אי אפשר לשבת כמו בן אדם בלי לתפוס נוכחות וחלל של שני מושבים.

השלב הבא תופס אותנו בצבא. אז אנחנו כבר מכונות מלחמה משומנות, רמבואים קטנים עם אוצר מילים שמסתכם בהרבה ראשי תיבות, אוכלים גריז, עושים תחרויות גרעפסים ופלוצים, מבשלים מרק הורמונים, וחיים בתחושה שאפשר לנצח את כל העולם עם יד אחת קשורה.

הבעיה הגדולה מתחילה כשחלק מאיתנו מושך את התסביכים האלה גם לחיים עצמם. ומה שיותר עצוב הוא שחלקנו בכלל לא יודע שהוא עושה טעויות מלחיצות ומביכות.

"אוף, אתה אובר רגיש למה שקורה מסביב, נורא מודע, מנתח וכל השיט הזה. כמו איזו כוסית", אמרה לי נ' אחרי שהצליחה לגרור אותי בערב לפאב השכונתי. "מה?!" נבהלתי.
"נו, אתה יודע. אני מתה על גברים מחוספסים, קצת אינפנטיליים, קצת גסים. בקיצור, חלאס, תשתחרר, תהיה גבר אמיתי".

"סבבה, אז לתקוע מבטים בבחורה הכי יפה במעלית? לא להחזיק למישהי את הדלת? לדבר עם הידיים? להתנהג כמו שכונה? זה מה שאת רוצה?". וברור לי שעפתי לגמרי כי אני בעצמי כבר איבדתי את המצפן.

"וואלה, כן. כל המטרוסקסואלים האלה מעייפים אותי. איפה הגברים של פעם… אלה עם השערות על השיניים?". היא צחקה אבל היה הרבה אמת בצחוק שלה. איפה זה כתוב שאם נולדתי גבר אני אמור להתנהג כמו בהמה? למה כביכול זה יותר סקסי או מושך? ואל תתבלבלו – אני ממש לא מדבר על אופי מחוספס, אלא על התנהגות גסה שלפעמים מדליקה חלק מהנשים, ולפעמים מחליאה.

מגיל צעיר ידעתי איפה אני ממוקם על הסקאלה. אימא שלי חינכה אותי לבדוק תמיד שיש טישיו בכיס לפני שיוצאים מהבית, וראיתי איך אבא שלי מכבד ומפנק אותה. כל יום שישי בצהריים כשאסף אותי מהגן הלכנו יחד לקנות לה זר פרחים יפה.

מדי שבת בבוקר הוא הגיש לה קפה למיטה, ופעם באחד הטיולים המשפחתיים רצתי מהר קדימה והיא נותרה מאחור, הולכת לבדה על השביל. "למה אתה משאיר את אימא ככה לבד?", נזף בי. "תחזור חזרה, לך תלווה אותה". חינוך זה חינוך, ועד היום אני פותח לכבודה את הדלת של האוטו.

ומה נשאר לי מכל זה? בלבול אחד גדול. אני, הגבר של סתיו 78', זה שמציץ לפעמים באתרי היכרויות מפוהקים, מרפרף על פרופילים ומבין שאין לי מושג בשיט מה זה להיות גבר, כי יש לזה אלף מובנים ופרשנויות. אחת כותבת שגברים מטופחים מגעילים אותה. השנייה דורשת בלי שערות באף, ונתקלתי בכאלו שמעדיפות ידיים של חקלאי, רגליים של פסנתרן, אופי של משורר או תל אביבי משנורר.

"מה, אתה לא שותה?" – בקטנה. "ולא מעשן?" – לא. "ויש לך קטנוע, אפילו לא מכונית, ואתה נקי כזה ואני מחפשת אחד שהוא גבר אמיתי, קצת קשוח, קצת מניאק. אתה קולט?".

מזל שבדיוק נעלמה לי הקליטה. התייאשתי והלכתי לישון עד להודעה חדשה.